INNER STATIONS 2004 – 2008

יניב וייסה עוסק בזיכרון תרבותי-קולקטיבי, אותו הוא מאמץ לצרכיו האישיים. הוא מבצע מסע פיזי עם המצלמה, מסע ויזואלי של המבט, הדמיון והזיכרון. זהו מסע רגשי אחורה בזמן, אל מחוזות הזיכרון שאין בהם נחמה. נופים, מקומות וחפצים עמוסי הדי עבר. עבר זה הוא שמחייה את הזיכרונות, את הטראומות הקולקטיביות, ואת רגשותיו הפרטיים.
וייסה עוסק בשואה, באמצעות המצלמה. הוא מבקש להבין, להנכיח, להנציח דבר מה הטמון במראות. הוא מתעלם מאלבום הדימויים של השואה: ערימות הבגדים, הנעליים, משקפיים ושיער, שהן כמעט מקום עלייה לרגל לתיירים; ומנסה ליצור מערכת חדשה של אסוציאציות שיפעילו את המטען האישי שלו ושל הצופה. וייסה מצלם מבנים, פרטים בנוף שעשויים להיות תמימים וחסרי קשר, אך באותה מידה מכילים בתוכם את מהות המוות והזוועה. לעומת זאת, בגרמניה, במחנות, הוא מצלם את השקט, את היופי שנשאר לאחר התופת, לאחר הזוועות, בניסיון להפעיל את הצופה; לנסות לדבר על זיכרון שהולך ונעלם; על ההכחשה של צלקת אוניברסאלית; הכחשה של דור שלא מתעניין עוד בעבר.
המסע אליו הוא יוצא, אינו מתרחש בסביבה רוחשת חיים והמולה יומיומית. הוא יוצא ממרכז העיר, מרכז החיים, אל הקצוות, שולי העיר, שולי החיים. אל מחוזות חסרי זמן ומקום. אל המפגש בין האדם והטבע. הוא בוחן את פני השטח, את חלקי המציאות ובו זמנית את עצמו, את האומה אליה הוא שייך, את האנושות, את הטבע, ואת יחסי הכוחות ביניהם. וייסה לוקח את עצמו אל מחוזות עבר אלו, ועוסק במתח הבלתי פוסק בין העבר לעתיד, בין האדם לטבע ובין עצמו לסביבתו. עבר טעון זה הינו עבורו הבסיס למציאות הפרטית שלנו כעם, כמדינה. מציאות קולקטיבית, נטולת גיבורים ונחמה, המציגה את האדם דרך הזיכרון, דרך שרידים של חיים שנגדעו או יסודות למציאות מתהווה.
העבודות בתערוכה זו עוסקות בצורך לפרוץ את אי הוודאות הקיומית שחוללה חוויה מתמשכת, טראומתית של אובדן. הן עוסקות באפשרות ובצורך לעגן מחדש את החיים. הצופה מוזמן לקחת חלק במסע אל מחוזות הזיכרון; הווה שהוא עדיין עבר; מציאות שבורה לרסיסים, מקטעים של פשר וחוסר פשר, המאפיינים עבורו את העידן בו הוא חי.