עפרי ליפשיץ, Industrial one of 3.0 ,2020-2019. צילום: רז ליפשיץ
Industrial One Of 3.0 | תערוכה בסדרת נדבך 22
עפרי ליפשיץ
אוצרת: שלומית באומן
29 בפברואר — 8 באוגוסט, 2020
המפגש בין האנושי לבין הממוכן והמקודד מצוי בלב תערוכתה של המעצבת התעשייתית, עפרי ליפשיץ, לצד המתח בין טכנולוגיה לתוצריה. מפגש זה בא לידי ביטוי בחיבור בין אהבתה של ליפשיץ לקראפט ולחומר לבין המציאות, שבה הולכים ומיטשטשים הגבולות שבין האדם, המכונה והמדיה הדיגיטלית.
הפרויקט של ליפשיץ, שהחל כפרויקט גמר במחלקה לעיצוב תעשייתי ב-HIT – מכון טכנולוגי חולון, התפתח לכדי מפגש בין האישי לבין המקודד, תוך התעמקות במקבץ של שאלות, הרלוונטיות לעתידה של התרבות החומרית: האם מכונה יכולה לייצר סדרה של אובייקטים דומים, אך חד-פעמיים בצורתם ובאופיים? האם ביכולתה לשבש את הסדרתיות? לפתח שפה חדשה של קראפט, של אמנות ושל עיצוב?
ראשיתו של התהליך בפיתוח מכונה, המופעלת על ידי קוד דיגיטלי, שהאלגוריתם שלה תוכנת כך שיגרום לה לדמות תהליך, המקביל לייצור ידני של כלי אוכל מקרמיקה. הקוד מאפשר למכונה טווח תנועה רחב, כך שבתהליך הייצור כל כלי מתקבל כיחיד במינו (one of a kind).
שיטות עיבוד וטכנולוגיות משקפות את השפה הצורנית של התקופה שבה הן משמשות. המחקר הנוכחי של ליפשיץ (3.0) בוחן את העידן הפוסט-תעשייתי, האנטי-סדרתי, המקודד והחד-פעמי. ליפשיץ בחרה כלים קרמיים, תוצרי העולם התעשייתי, ממפעלים שונים ברחבי העולם (Rosenthal, Wedgwood, Herend, IKEA ו-Villeroy & Boch), הן בשל מעמדם הבינלאומי הייחודי ומיצובם הגבוה בתרבות האירופאית, והן בשל המשמעות האישית, שלה זכו בוויטרינות של משפחתה המורחבת. ייצורם המחודש באמצעות המכונה והאלגוריתם המפעיל אותה מעניק להם פרשנות חדשה ומעורר תהיות: מה תהיה השפה של אותם מפעלים בעתיד? כיצד תראה שפת הקראפט של המחר, ומה תהיה משמעותם החדשה של האמנות ושל העיצוב בעידן הפוסט-תעשייתי?