יאיר שטינמץ | תערוכה בסדרת נדבך 13

כמו “גנב דיאט” או “חמדן לייט” מתהלך יאיר שטיינמיץ בעולמו הפרטי והציבורי, הוא מתערבב בתוך חבריו הקרובים (יותר או פחות), בני משפחתו וחבריהם, ובתוך כך מצלם – גונב רגעים מסוימים. זמן הצילום הוא זמן של פנאי – זמן של בטלה על גבול ההתבטלות – המוטיבציה היא להעביר את הזמן, לבטל את הפנאי, לקיים סדר יום נהנתני ולא מתאמץ, להפסיק את ההפסקה ולפנות את הפנאי. בתוך מערך ההתרחשות מצלמתו של שטיינמיץ היא האקטיבית, היא מתעדת את האין ובתוך כך מנכיחה את אותם המרכיבים הסובבים את המצב המצולם. העין החיצונית – זו שמצלמת, היא מתבוננת פעילה – היא מחפשת את המוכר ומצפה להפתעות. שטיינמיץ גונב את דעתם של חבריו המצולמים, בעודם עסוקים / לא עסוקים ומקווה שהשלל יהיה גדול מסך חלקיו – שהצילומים יבטאו יותר, יחשפו ויגלו דבר מה חדש.

ואכן, ההצטברות, כמו העיסוק במצלמה ובצילום עצמו, נאספים למסמך ויזואלי הדן בחתך חברתי מסוים אליו משתייך במקרה זה גם הצלם. הטקסט בצילום הוא מינימלי – קאמרי בגישתו המצומצמת – אבל “טקסט המשנה” מכיל יותר – הנושאים המצולמים מסתלסלים במושאי הצילום ואותם “ביטים מונוטוניים” מתחלפים בקצב “ערסי” המבקש להיות זוהר יותר ו”גדול מהחיים”. הגבריות המצולמת / מצטלמת מחפשת אופנים חדשים להתבטאות דרך ההתבטלות. המחוות הגבריות, אלו שתפקידן לעשות רושם, עוברות סובלימציה בעודן מְתוֵּוַכוֹת לצילום – עידון ועדנה מצד אחד והשגבה מצד שני. הצילום של שטיינמיץ הוא בלתי אמצעי, הוא כחבר פעיל, כחלק מתוך כל החבורה. נאמן לתפקידו, הוא שם על מנת להיות הוא עצמו, על מנת לתעד את המעשים, לְתָקֵף אותם באמצעות עצירתם בזמן. הוא פועל כמו שחקן פוקר – מהמר בלי לקחת סיכון ממשי – על מושא הצילום ועל האופן בו יתקבלו צילומיו מפנים ומחוץ.
‬
דוד עדיקא, אוצר