תערוכה בסדרת נדבך 12

מחשבה בשחור לבן המאפשרת לצופה מגוון אפורים
עבודותיה של לובנא הן בצבעים של שחור לבן. הצבע הוא גם עולם הדימויים והחומרים. נזירה, קמח ופחם. לכאורה מילים אלו, מרמזות על תכנים ערכיים מינימלים ובסיסיים. עולם האסוציאציות מהדהד לעבר מצב מובחן וברור, אך דווקא מתוך עמדה מילולית כל כך מובחנת ומצומצמת, מייצרת לובנא חוויה חושית דיאלקטית.
על גבי רצפת החדר מפזרת לובנא קמח ופחם זה לצד זה. במפגש ביניהם מתחילה ההתמוססות של חומר בחומר. אולם מה שמפתיע ,הינו ההקרנה המערפלת של חומרים אלו על חווית הצופה בחלל. השחור [פחם] והלבן [קמח] מטשטשים את מבט המתבונן בחדר ומייצרים חווית מיסוך בחלל כולו.
שני חומרים אלו, הינם חומרים שעברו פעולת טחינה ושריפה. כלומר, פעולה פיזית שהמירה את מצבם ה”גופני” הראשוני למצב אבקתי. מצב חומרי זה, הוא המאפשר את ההתמזגות הפוטנציאלית ביניהם, את ההתערבבות השוויונית הקונקרטית.
השימוש בחומרים אצל לובנא, מזכיר שימוש דומה בפסליו של אניש קאפור, בצורות המכוסות פיגמנט, צורות המתרככות ומתעמעמות בשל האבקתיות החומרית המכסה אותן. אך למרות הדמיון, באפקט הויזואלי מתקיים ההבדל המושגי עקרוני.
לובנא אינה עובדת עם חומר שהוא צבע, אלא עם חומר אשר במהותו נועד לשימוש פונקציונאלי הנושא משמעויות ערכיות ביוגראפיות פרטיות שלה. הקונפליקט אם כן, אינו נוגע רק להסטת החומר לטריטוריה אסתטית נטולת שימוש, אלא גם למקום הצבתו: רצפה. מיקום ארכיטקטוני המעלה פוטנציאל דריכה, הליכה על משטח.
הדיאלקטיקה בעבודה, אינה קשורה אך ורק לפער הנוצר בין ה”רזון” המילולי ובין החושניות החומרית במפגש עם העבודה, או במעבר בין מילים המעידות על צמצום המבט ומימושם
בעבודה, אלא גם בשימוש בחומרים הצרובים עבור לובנא במשמעויות אמוניות, אישיות. לעיתים, ההסטה יכולה להתפרש כהשגבה [מעבר של חומר יומיומי לקונטקסט של אמנות] מתוך מבט אמוני אחר, עשויה להתפרש באופן שונה לחלוטין.
גל וינשטיין