תניה אנגלשטיין בחומר, מירי גול במילים

מתוך געגועים לקסם המזרחי בסיפורי אימותינו, בקשנו להטליא ולקשור חוטים נקרעים של אם ובת שתמיד קשריהן עזים וקשים. שרשרת יצירה נשית – העוברת מדור לדור ברקמה, תפירה, עיצוב כלי חמר רקיחת ממתקים ויבוש תבלינים, שנחשבה שנים לנחותה מול שיח אמנותי גברי ושייכת לספרה הביתית בלבד – נקלעת בתוך יצירתנו מתוך כבוד ואהבה לאומנות הנשית המסורתית.
“תניה נולדה בשלג של 1950 בתל אביב, להורים שבאו ממצרים ומגיל שנה גדלה בירושלים. קסם המזרח של העולם הים תיכוני, ערבי מדברי, הולך איתה ונולד שוב ושוב במבנים וכלים פשוטי קוים, בחומר שצבעו כצבע המדבר ובנגיעות זהב על כחול ברברי. תניה לעולם ילדה של ירושלים, רושמת את חומות האבן וחלונות הזהב בשמש שוקעת, את אפריקה הצפונית וצריחי טורקיה. רומנטיקה מזרחית צבעונית, רועשת וחמה, מתאפקת בכלים ובמבנים שהיא עושה, מתנזרת, מאיטה את קצב הדם המזרחי הסוער והופכת לריקוד איטי מזדכך והולך. אני נולדתי בואדי סאליב בחיפה, 1953 בבית ערבי גדול של הרכוש הנטוש שהורי נכנסו אליו וגרו כמנהג הימים של 48. מעולם לא שאלתי מהו הרכוש הנטוש ורק היום אני יודעת על הצער והעקירה והבושה של אותם ימים. לימים עברו הורי לגור בירושלים ואז סירבה אימי לקנות לה בית בבתי בקעה שהיו שייכים לאחרים. צער העקירה של הורי מבית ילדותם במרוקו, למרות שנעשתה ברצון ובהגשמת חלום של עליה לציון, ליווה אותי מיום לידתי. כשהזמינה אותי תניה לתערוכה לפי רעיון שהלך והתרחש לנגד עינינו המשתאות, עלה הצער הזה העמוק של אימי ומילא כמעט את כל הכתוב. נופים, סיפורים ובתים, שהורינו המהגרים מחקו ברצון ובאהבה, כדי שנהיה ילדים ישראלים ככולם, חזרו ולבשו צורה בחומר ובכתוב, שבו אלינו בגלי געגוע. עולם חתום שהורי תניה והורי נתקו ממנו ולא בקשו לחזור אליו מעולם, הלך והתפענח לנו על קסמיו ומנגינותיו.