ראשידה -מיצב

המיצב “ראשידה” 2004 של דניאל שושן, פועל על החלל עצמו. שושן כופה סדר ארכיטקטוני חדש על החלל, חוצה אותו לאורכו, “מותח” אותו ומניח את האובייקטים מעבר לעמודי המתכת המהווים סורג, מחיצה המאלצת סוג צפייה שונה על הדימויים האורנמנטליים והארכיטקטוניים של האמן. מיצב זה ממקם את הצופה במעמד של נצפה – בכך מערער את אופני ההתבוננות השגרתיים, ומציע אפשרויות צפייה וקריאת סמלים ומטאפורות.

דניאל שושן – “ראשידה”
כאשר הוזמן מרסל דושאן לפתיחת תערוכה של קבוצת BMPT, בשנת 1967, הוא הצהיר: “קשה לעשות מיצב מתסכל יותר מזה”. המיצב של דניאל שושן, אינו בשום צורה ייצוג של תהליך עבודה בשלבים, אלא הצגה של מוצר המוגדר בבהירות ככזה. אופן ההצגה של העבודות אינו מתסכל פחות. ברור, שדרך ההצגה שנבחרה – כליאה של הציור מאחורי הסורגים – הינה מרכיב מפתח, או לכל הפחות, מרכיב קונקרטי ביצירתו של התסכול. ”הכליאה” הזו – של הציור, או שמא של הצופה – מקורה ברצונו האמן של לשלוט בדחף הראייה הטבוע בצופה. סדר הצפייה עובר תהליך של גירוי מחד והפרעה מאידך. הציור הכלוא נעשה בלתי נגיש בשל התנגשות החללים האפטים והחללים האופטיים, באופן כזה שהחללים הללו חושפים עצמם למבט ולפרספציה בדרך של צמצום – ריקים ובו בזמן מוכנים לקבל כל דבר.

כתוצאה מהצבה זו, ציורו של שושן נעשה לסוג של קרטוגרפיה: הציור הוא מנגנון המצמצם את החלל למשחק של יחסים העוברים תכנות מראש. קרטוגרפיה בהקשר של ה-Carta (המצע שעליו ניתן לכתוב) או בהקשר של ה-Descriptio (אופן הייצוג הציורי) של ימי הביניים.

השימוש במנגנון שטח/עומק, האפטי/אופטי מהווה החלטה בנוגע לצורה מסוימת של תפיסת חלל האומדת את החלל הפיזי כאמצעי (מדיום). לא הסורג ולא האובייקט מסמנים את התיסכול של המבט שנקבע ואורגן עבור הצופה על יד האמן. זהו אובייקט שלא ניתן לחסום אותו ולהתנתק ממנו. הוא מהווה ביטוי של חוסר אונים, אכזבה ותסכול, ואינו יותר יציב מביטוי מנטלי קבוע של דבר-מה אינהרנטי ליצירה; דבר-מה המתקיים ביצירה לפני בחירת המיצב. noli me tangere לא יהיה בסופו של תהליך יותר מיצירת פיקציה, הסתרה של נוסחאות הכפופות לחוקים פנימיים של המדיום הציורי עצמו, שבו עדיין מתקיים ונשמר סף הפרספציה.

כאן ניתן, ואף רצוי, לחפש את מקורו של התסכול הזה. יתר על כן, דו-המשמעות הגלום בפתרונות הציוריים בהם נוקט האמן, ומשחקי המתח שהוא יוצר, מובילים אך ורק למבואות אטומים, בלתי עבירים ובלתי אפשריים, שמהווים מנוע וגורם לתחושת התסכול הנדונה. מתח ראשוני זה נוצר מתוך הצבת מתח פיגורטיבי מול מתח גיאומטרי מופשט, דהיינו, גוף אישה העטוף על ידי הגריד ועל ידי המוטיב הגיאומטרי גם יחד.

ניתן לאתר כאן ולפענח ניגוד בין היכולת הציורית הווירטואוזית לבין התנועה המכנית הרפיטטיבית. בנוסף לכך, ניתן להבחין במתח בין שתי אפשרויות, בין הזיקה לאמנות מערבית לזו הערבית-מוסלמית.

כל אלה מצטרפים לפיתוי הגדול הקשור ביחס בין מושגי החלל הריק והחלק לבין החלל המוגדר על יד פסים פסים; ולהתייחס למוטיב הגיאומטרי המזרחי כמו אל “מכונת מלחמה” קטנה, שמשמשת לערעור ולדקונסטרוקציה של המסורת המערבית. הגוף הנשי נאחז בהרבה מאוד קישורים, ותוך כדי כך הוא נעשה ליצרן של תשוקה, ובעקבות כך למערך אין סופי של ייצוגים. בדרך זו מתערער המייצג הסמלי של האמנות המערבית – הערום. אולם, השימוש במוטיב ובחשיבה על הייצור של הערום (מכנית, אוטומטית, שרירותית), שייך גם הוא למסורת המערבית של ייצוג הערום.

הגריד בעבודתו של דניאל שושן צריך להתפרש רק כתנועה רפלקסיבית ביחס לבחירת האמצעים הפורמליים ולייצור האפקטים. יתכן וזהו תרגום של משברי הזהות המייחדים את האמן.

המיצב על מרכיביו השונים יוצר מתווה, דרך בה ניתן לפענח את תפיסת החלל של שושן. יתר על כן, יש לפרש את המרכיבים השונים בדרך של תהליך בדיוני שנקשר למנגנון המשחק; באופן דומה צריך להתייחס לדימוי של “ראשידה”, דמות נשית מהמיתוסים הערביים, שמהווה כאן מטפורה אפשרית לגוף הערום. גם במוטיבים הגיאומטריים שמקורם במסורת הציור הערבי-מוסלמי, “ראשידה” והאורנמנטיקה מסמנים את התביעה לזהות הערבית עליה מצהיר האמן.

הרכיבים הללו כולם, נבחנים מחדש בפרספקטיבה המקומית – זו הישראלית לצד זו היהודית. הקיום של שכבות של זהות, המתקימות בו-זמנית ומקיימות זיקה קבועה לצורות אמנותיות ותרבותיות מערביות. תגלית פוטנציאלית זו של סוגיות אישיות, תפקידן והשפעתן, בפרקטיקה האמנותית ובנקיטת העמדה של האמן מחייבות גישה הרמטית.

הציור של דניאל שושן אינו נגיש אף אינו פותח עצמו, הוא אינו מתמסר למבטו של הצופה התמים. אמנם, ה”מנגנון”, המיצב, נוטה ליצירת איזון מחודש בין היחס ליצירה לבין הצופה, אולם המידיום, הציור עצמו, אינו מצהיר דבר ואינו מציע דבר, הוא נותר חלל של תהיות ולבטים. ללא ספק, המקור לאותו תסכול בו חשים מול עבודתו של שושן, הוא הרצון לסילוק הסוביקטיביות הסותר את האירוניה של אישור נוכחות האמן על ידי הניסוח הקיצוני.

סטפני .ב.ז.