שחר בן ישי, והגדת לבנך, 2014, סקיצה דיגיטלית
והגדת לבנך | תערוכה בסדרת נדבך 19
שחר בן ישי
אוצר: דאום דרור
30 באוגוסט — 18 באוקטובר, 2014
הציווי “והגדת לבנך” מסמן מתווה לכינון אומה שעתידה להתממש במעשה כיבוש של ארץ, הריסתה ובנייתה מחדש. זהו מתווה להפיכתו של ערב-רב של בנאים, המבצעים ביגע כפיהם את מפעליהם ההנדסיים המפוארים של צריהם, לאומה, שאת מימושה הנעלה ביותר היא תמצא בפרויקט הנדסי משל עצמה: בניית בית המקדש. “והגדת לבנך” הוא אפוא מעין מתווה אדריכלי של מעבר מבנייה להנדסה.
שני הפסלים המרכיבים את התערוכה “והגדת לבנך” – שהם בבחינת מימוש אקטואלי של המתווה הארכיטקטוני הזה – נובעים מתוך הניגוד שבין שתי הפרדיגמות הבסיסיות הללו: הבנייה וההנדסה, ומהווים מעין מיצוי, או פתרון, של הסכסוך ביניהן; מעין וריאציה עכשווית, מודעת-לעצמה היסטורית ותרבותית, של היומרה הנאיבית ליישב ביניהן באמצעות טריטוריה שלישית, זו של האדריכלות, השואפת להסדיר את המתח המובנה ביניהן בכוח המחשבה, המתווה, ההיגד.
תהליכי העבודה של בן ישי רוויים פרקטיקות אדריכליות ובראשן זו של תכנון מרווחי- הגמישות שבין המתוכנן-מראש לבין הספונטני ורוויים מודעות לכישלונה המועד מראש של האדריכלות לקבע באמצעות מתווה או שרטוט את תוחלתו של המבנה ולאחות בתוך כך את המתח המובנה בין עולם הערכים של הבנאי לזה של המהנדס.
הפיסול של בן ישי מחויב באופן מלא למערכות ערכים אלה – כפי שהן מגולמות למשל במפגש הלא-מתווך, הטבעי, בין הבנאי שחכמתו בידיו, לבין החומר, ובהצבת החומר בידי המהנדס כמושא למחשבה מופשטת, אתגר או חידה שיש לפצח. אלא שבניגוד אליהן, ובניגוד חמור אף יותר לאדריכלות השואפת כאמור להביא את הניגודים ביניהן לכדי השלמה והרמוניה, ועל אף הענותו המלאה עד כדי התמסרות כמעט-אובססיבית לגחמותיהן ולאתוס שלהן, הרי שמעשה הפיסול של בן ישי מנתק כל אחת מהן ממבחן ההצלחה האופייני לה. הוא מעתיק את שאלת ההצלחה (של הבנייה, של התכנון) מתחומה של ההיסטוריה אל המטאפיסיקה. במובן זה, בן דמותו הנגדי הוא הורדוס, המלך הבנאי, שאל מול מורשתו, מתנסחת העמדה הפיסולית של בן ישי.
כך, מזדככת מהותו של הקיר מתוך המעשה הפיסולי של בן ישי וגואלת את המבנה – כל מבנה; כל עצם הבנוי ביד אדם – מן ההיסטוריה שלו, קרי מאופק החורבן המאיים עליו תמיד.
נמרוד מתן