גזה – מיצב

אולי הנוכח המוחשי הבולט ביותר בתערוכתן של ענת בראל וחנה בן חיים יולזרי הוא ההעדר, החסר. בשלושת החללים בעלי חזות נזירית – זנית, יצרו האמניות דו-שיח מרתק בין החללים השונים לבין האובייקטים שתוכננו עבורם. הבחירה התמציתית בחומרים הקוטביים מדויקת ועמוקה. כך רכותו ושקיפותו של בד הגזה ההופך פעם למסך פעם לרעלה או תכריך מנוגד לנוקשותו של העץ החשוף והכבד.

החלל הגדול מאכלס שורה של ספק מיטות ספק אלונקות. הופעתם החוזרת של צמדי מיטות מבוגר (אם?) – ילד מדגישה ומעצימה את תחושת הקשר שנפרם, את חווית הביחד שהתרוקנה. המיטות השעונות על הקיר מזכירות במשהו את הסולמות המכוונים כלפי מעלה, ומעלים מחד אפשרות של בריחה ומאידך את כיוון ההעלמות.

בחלל האמצעי הכותנות הזעירות, העריסה התלויה ודימויי מדונה וילד חוברים יחד לזיכרונות ילדות. דימויים משוכפלים ומעובדים בגוון של חום ורוד חמים של מדונה וילד מתגלים כחסרי פני האם היושבת בידיים ריקות.

בחלל השלישי הוא היחיד בו נפגש הצופה בפנים, פני האישה. הופעתם המרחפת של הפנים המשתקפות והנשברות על מסכים- צעיפים מאפשרת לצופה לנוע בתוכם. מאחורי המסכים מתגלים פניה האי קוניות של מריה, האם שלא הצליחה למנוע את מות בנה, על אף שידעה את גורלו.

הדמות של מריה מושכת את האמניות, כל אחת מסיבות שונות. עבור ענת היא דמות שחיה והסתובבה כאן בירושלים, היא חלק מהעיר הזאת. עבור חנה מריה היא קודם כל אם ואישה שיש לה פנים. “קשה לי לחשוב על נשים מקראיות עם פנים שהתנסחו והתקבעו בזיכרון הוויזואלי בתרבות המערבית. אך למריה יש פנים”, אומרת חנה.

שלשת החללים של התערוכה מאפשרים בנית נרטיב, כאשר ההליכה ביניהם היא גם הליכה בזמן: החלל עם פני מריה יכול להתפענח כהתחלה, כניסיון להבנות נוכחות, זהות של אישה ואילו החלל השני שהוא גם חלל מעבר מכיל/ לא מכיל את הילד שמעניק לאישה את זהותה גם כאם. החלל האחרון מצביע על העלמות, ההעלמות של שניהם.

בהתייחסותן אל מריה מרחיבות האמניות את פרשנותם של דמותה כאם ואישה ומחברות אותה אל מהויות אוניברסאליות מחד וישראליות- אקטואליות מאידך.

תערוכה זו מעין קינה בת 3 פרקים על אובדן, על החמצה, על געגוע, על חסר יכולת של אישה לשמור ולגונן על פרי ביטנה. זהו בכי של אשה על עצמה.