הפחד יצחק

בור, הר, בית, קבר, שק ואפר. העבודות בתערוכה מניחות את הראשית ואת האחרית זו לצד זו. ברבות מהן מופיע מלבן כיחידת מבנה בסיסית, השבה וחוזרת ומשנה משמעות. לפעמים הוא בית והר, לעיתים – תוכנית קרקע של ירושלים או של מחנה הפליטים שג'אעייה, משאית סיוע על כביש ברצועה, או קרוון במאחז בלתי חוקי. בחלל הריק שבתוך המלבן מהדהדים בור הקבר ובור המים, הנפגשים בבור הריק של יוסף, שגם כשאין בו מים, יש בו פחד ומשבר.

המבט האווירי, שממנו נראים הנופים, מפגיש את האלוהי, הצבאי, האדריכלי והארכאולוגי לכדי כוח רב-ממדי, המתעד חורבן. דומה שהתערוכה כולה ניבטת מבעד לכֵּהוּת עיניו של יצחק, שהמדרש מספר כי דמעות המלאכים על מזבח העקֵדה הפכו אותו לסומא, ואולי היה זה פחד המוות. אותו פחד, שכשאינו אורב בפינת החדר, בצללים או במים השחורים, הופך לשותף בבית, מתמזג ברהיטים, בקירות, נכנס אל בין שורות הספרים, נע בקלילות על חומת האבן, רוקד במהופך, מאיר ככוכב וכירח באפלה, כאילו היה צחוק.

בבסיס הדימויים והיצירות משתרעת ירושלים על מגוון רבדיה: הממשית, המובטחת והמסויטת. אפר השריפות, המקיפות את הריה סביב-סביב, נספג כצבע וכחומר בשקים שמצא האמן בשוקי העיר, שקים ששימשו לקטניות ולאורז, וכעת הם שבים לתפקידם התנ"כי כלבוש אבלות אפוקליפטי.

העולם שבורא רונן סימן טוב אינו נאצל מאיזה אור עליון, ההולך ומתגשם מלמעלה מטה, אלא מתרומם בשברים טקטוניים מאפלת מי התהום, מתוך הלחץ שבבטן האדמה ובבטן האדם, עד שהוא בוקע, מתלקח ומתאדה בשכבות שקופות. בגוף העבודות הזה מונחת הבטחה סמויה לישועה שבורה וכנה, אלכימית, שיש בה מן הפוליטי ומן הדתי, שיכולה לראות בשברי עץ ואבן – קמעות, בקבר – מקווה מים, ובשקים ואפר – כלי תיקון.

אביטל וכסלר

אירועים בתערוכה:

שלישי 9.6.26 בשעה 17:00 | מפגש גלריה בהשתתפות האמן רונן סימן טוב והאוצרת אביטל וכסלר