"Ab ovo"

Ab ovo (לטינית- מן הביצה, מן הראשית) תערוכתה של חמוטל מציגה מעשי בנייה אדירי מימדים, מונומנטים הצומחים מן הקרקע, מכניעים את הטבע, פוצעים בו. לכאורה, מתפעם המבט הצילומי, מתרגש אסטטית מריקודם של המנופים בנוף, מאותם נפילים המשתלטים עליו, עושים בו כבשלהם אך גם משתלבים בתוכו במין פואטיקה חדשה, שולחים אצבעות ארוכות אל שמיים תכולים, צופים בנו גאים מלמעלה, גאוותנים. אתרי בניה מגלומנים, מחלפים, כבישים, גשרים… המבט הצילומי מרוקן אותם מנוכחות אנושית, נותן להם סימטריה יציבה, יופי קריר ומרוחק, בוטח בעצמו ובעוצמתו, מעורר אי נוחות. כך בשלושת תצלומיה מפולין מוצג זיכרון חרב, נוף יפהפה, ירוק ואופטימי, נופים הצופנים געגוע המתגלם במה שצפוי להפוך לארכיאולוגיה של העתיד.

אודות התערוכה / דפנה איכילוב, אוצרת
מעשי בנייה אדירי מימדים, מונומנטים צומחים מן הקרקע, הכנעת הטבע, הטבעת חותם הבטון, פציעה.
האם המבט הצילומי מתפעם, מתרגש אסטטית מריקודם של המנופים בנוף? מאותם נפילים המשתלטים עליו, עושים בו כבשלהם אך גם משתלבים בתוכו במין פואטיקה חדשה, שולחים אצבעות ארוכות אל שמיים תכולים, צופים בנו גאים מלמעלה, גאוותנים. משל לגאוותנות האנושית.
אתרי הבניה המגלומנים הללו, האם מבטאים את רוח האדם במיטבה או בשפלותה?
הם רוחו של העתיד, ובעוד רגע הוא יחלוף ומיד יהפוך לשריד ארכיאולוגי.
מחלפים, כבישים, גשרים… המבט הצילומי מרוקן אותם מנוכחות אנושית, נותן להם סימטריה יציבה, יופי קריר ומרוחק, בוטח בעצמו ובעוצמתו; יופי מחליא, מעורר אי נוחות. הנופים הללו נידמים לרגע כמגדלי שמירה או כשרידי ארכיטקטורה רומאית, שדרת עמודים יווניים בכניסה למקדש שאיננו, או אולי שרידיו של אקוודוקט רומאי. קידמה שמהדהדת ארכיאולוגיה. ריגושים של קידמה שמסמלים את קיצם. ארכיאולוגיה של העתיד.
החורבן העתידי טמון בהולך וניבנה – הסוף כבר כתוב בתוך המונומנטים. הרצון לגדול, להתפשט, לכבוש – מכיל בתוכו את זרע הקריסה, ההתפוררות. מונומנטים של זמן ומקום שמכלה עצמו לדעת.
ארונות תצוגה ריקים בתוך מוזיאון שומם, צריכים לספר על ציוויליזציות ועושר תרבותי, אך מציעים רק את ריקנותם. אילו ארונות יכילו בעתיד את שרידינו אנו? נותרה רק קובייה לבנה, התחלה המגלמת בתוכה גם את הסוף.
תשוקת האדם לנגוס עוד ועוד, לברוא גיבורים חדשים. כניעת הטבע? אבל יש לו דרכים משלו לזחול שוב פנימה, להשתלט לאיטו, במקומות שהאדם אינו מבחין, במקומות אותם זנח כדי להפנות מבטו אל העתיד. מי פה האדון?