תַטְרִיז | תערוכה בסדרת נדבך 25

תערוכתה של סלמא סמארה מתמקדת במפגש פנים אל פנים עם איסראא, אמנית רקמה פלסטינית מג'נין, שעימה היא משתפת פעולה במשך כשנה, מבלי שנפגשו עד כה באופן פיזי. המפגש מתקיים בשכם, כיוון שבג'נין מתנהל בתקופה זו מבצע צבאי.

המציאות הפוליטית מעצבת ומגבילה את אפשרויות המפגש בין השתיים: כפלסטינית אזרחית ישראל סלמא יכולה להיכנס לשכם, בעוד איסראא אינה יכולה להיכנס לישראל. לפיכך, התנאים הגיאופוליטיים מכתיבים את אופי המפגש ביניהן.

סלמא נוהגת ברכבה לעיר שכם, הקרובה גיאוגרפית לישראל, אך סגורה לחלוטין בפני יהודים ישראלים, שכניסתם אליה אסורה על פי חוק. וכך, עבור רוב הצופים הישראלים מפגש ישיר עם איסראא אינו אפשרי, והם אינם יכולים לחצות את הגבול, שאותו חוצה סלמא. באמצעות תיעוד המפגש בין סלמא לאיסראא העבודה מאפשרת לצופים לחוות מפגש עקיף ומתוּוך עם דמות, הנמצאת מעבר לגבול.

סלמא מצלמת את המפגש באמצעות מצלמת 360° המותקנת ברכבה. השתיים נעות יחד כמו בחללית משל עצמן. השיחה ביניהן נוגעת בפערי השפה והתקשורת, בתחושת החרדה, שחווים תושבי ג'נין עקב המבצע הצבאי המתמשך של ישראל בגדה, וברקמה הפלסטינית – נושאים המעסיקים את שתיהן. תוך כדי תנועה מתמשכת מתהווה ביניהן מרחב דחוס של קִרבה והזרה, שבו השפה, הפחד והחומר, שמהם עשויה הרקמה, שזורים אלה באלה.

איסראא רוקמת כאקט של התנגדות למחיקת התרבות הפלסטינית – פעולה, שבמובנים רבים היא גם מעשה של שימור, של החייאת מסורת תחת תנאי דיכוי. היא עושה זאת לפרנסתה חרף התנגדות מצד בני משפחתה. סלמא, מנגד, מטביעה בשכבת הדימוי של הרקמות שורות משיר של מחמוד דרוויש. הכתיבה בדיו שחורה מערערת את האוטונומיה האסתטית והתרבותית של הרקמה ויוצרת פעולת החתמה טעונה, כמעט אלימה, כלפי המסורת עצמה. פעולה זו מציפה את הפער בין השאיפה לשימור לבין הדחף להתערבות ביקורתית; בין הדיכוי – הן הדיכוי הפנימי, שמפעילה המסורת עצמה, והן זה, המופעל על ידי הכיבוש – לבין התקווה, או שְׁיָרֵי התקווה, המתגלמת במילותיו של דרוויש. כך נסדקת הריבונות של הרקמה כאובייקט אסתטי עצמאי, והיא שבה ונפתחת לחיים.

באופן אירוני, השיר ששמו "תקווה" – מתוך האסופה עלי עץ זית, 1964 – טרם תורגם לעברית, והוא מובא כאן בתרגום מכונה:

תִּקְוָה

עוֹד נוֹתְרָה בְּצַָּלְּחוֹתֵיכֶם שְׁאֵרִית דְּבַשׁ, הַרְחִיקוּ אֶת הַזְּבוּבִים מִצַּלְּחוֹתֵיכֶם כְּדֵי לִשְׁמוֹר עַל הַדְּבַשׁ!

עוֹד יֵשׁ בְּכְרָמֵיכֶם אֶשְׁכּוֹלוֹת עֲנָבִים, הַרְחִיקוּ אֶת הַתַּנִּים, שׁוֹמְרֵי הַכְּרָמִים, כְּדֵי שֶׁיִּבְשְׁלוּ הָעֲנָבִים…

עוֹד יֵשׁ בְּבָתֵּיכֶם מַחְצֶלֶת וָדֶלֶת, חִסְמוּ אֶת דֶּרֶךְ הָרוּחַ מִפְּנֵי יַלְדֵיכֶם, כְּדֵי שֶיֵּרָדְמוּ הַיְּלָדִים.

הָרוּחַ קָרָה וְצוֹרֶבֶת – סִגְרוּ אֶת הַדְּלָתוֹת…

עוֹד יֵשׁ בְּלִבּוֹתֵיכֶם דָּם, אַל תִּשְׁפְּכוּ אוֹתוֹ, הוֹרִים, כִּי בְּמֵעֵיכֶם גַּם יֶשְׁנוֹ עֻבָּר…

עוֹד יֵשׁ בְּאָחֵיכֶם עֵצִים, וְקָהֳוָה… וַאֲגֻדַּת לַהֶבֶת…

מירי סגל