ביָדַיִם רֵיקוֹת אֲנִי שָׁב הַבַּיְתָה
קזואו אישיאי
אוצר: דרור בורשטיין
14 ביולי — 20 באוגוסט, 2012
ירח משתקף במים ובבואתו מיטשטשת והופכת לכתם חולף; מפל מים; פריחה. דימויים אלו, שעניינם הוא החלוף, מסבירים בלי מילים כמה מן הקליגרפיות התלויות בתערוכה. ראו בזרם המפל הד או מעין הסבר לתנועת היד שרשמה את הקליגרפיה על אותו נייר עצמו, תנועת יד ששואפת לפעול ללא מאמץ, מכוח הכובד בלבד, כמֵי המפל שאינם מתאמצים לרדת במדרון. המים באים מן הנחל הסמוי שבעומק הנייר, זורמים למטה, נמשכים מכוח הכבידה וכמו משקים את הפרח הצהוב; הפרח צומח ומוליד את הכתב הקליגרפי; והכתב כמו מצביע אל כתמים שחורים שעל ההרים, והם מושכים שוב את העין למעלה וימינה אל השיר. והשיר (מאת באשו) מתאר עלי כותרת של פרחים שנושרים והופכים ל״מַפָּל שֶׁל קוֹל״. כך השיר מפרש את הזיקה בין הפרחים שבציור ובין המפל, אבל הוא בעצמו, בהיותו קליגרפיה, ״זורם״ כמפל ו״פורח״ כעלי כותרת (ראו את הקצה העליון של שלושת טורי השיר). נוצר בתמונה מחזור טבעי של מים, פריחה, שירה, אמנות. המפל כותב, הכתב פורח, מזרים את המים.
בְּיָדַיִם רֵיקוֹת אֲנִי שָׁב הַבַּיְתָה. במקור נכתב הפסוק בארבע סימניות סיניות. אפשר להבין אותו כפשוטו: אדם – אולי צייד, או סוחר שכשל – שב הביתה בידיים ריקות. אך אפשר לראות בו גם אמירה על החיים בכללותם, כמו זו שבפסוק שאומר איוב, עָרֹם [יָצָאתִי] מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָה. ״שָמָה״, כלומר הביתה, אל בטן אמו, עירום, בידיים ריקות.
ואולי הידיים הריקות הן גם ידי האמן שבתערוכה זו. והן ריקות במובן זה שהן משתנות, פנויות, חופשיות, לא עמוסות. האמן שב הביתה בידיים ריקות בכל עבודה, שהרי כל נוף שהוא מצייר הוא ״הבית״.