תערוכה בסדרת נדבך 11

תערוכה שנייה בסדרת נדבך 11

עבודותיה של אפרת סנדלר הן השובל ההולך ומשתרך מאחוריה. פיזית – לא מטאפורית. סנדלר היא מזן האמנים שמותירים עקבות, כולל קילוחי זיעה. יש בהן דבר-מה אימננטי, מובנה, החורג מן התקן. שיבוש הסדרים הרגילים. סנדלר מפעילה את בלוטת האמוציה מעבר לגבול המחוג.

הביטוי הפלסטי למהלך הנפשי הסוער הוא אלכימיה חומרית. בעבודתה הנוכחית, הנראית כמו תוצר ויזואלי פנטסטי ומאוחר של אסון קולוסאלי, קטסטרופה, התרסקות, התנפצות רבתי לרסיסים, תאונה – מתרכבים למסה אחת שהתארגנה לסדר חדש חופן הגון של אספלט גולמי שחור; עופרת שהומסה לקריש של כסף; אלה מניחים מסד ובסיס למערכת עמודים המתרוממים ממנו והעשויים חומרים מתכתיים ופלסטיים.
על המסד השחור-כסוף מונחת ערמת קרם ידיים לבנה ושמנונית. מקיר החלל יוצאים זוג תנורים אקטיביים המפעילים סלילי להט אדומים. וזה רק חלק ממרכיבי מתכון ההזיה שפורטת סנדלר לרגלינו.

ברקע – בויס וקרוננברג. סנדלר מתקינה מאובן מוזר, נוכח מאד על אף ההפשטה מרחיקת הלכת – תוצר הכרוך בביוגרפיה רחוקה שעובדה במערבל הזמן. החוויה המזדקקת מכאן והלאה, שייכת למחוז הנפש.
* * *
איתמר ג’ובאני מחולל צומת חדשה בטבור העולם, בואך ירושלים. במרכז רצפת חלל הכיפה הגבוה והצר של מבנה האבן רב-השנים, הוא בונה באר אבן עגולה המחזיקה שער בעל קורות ישרות זווית; דימוי הבאר מכוון לזמן וארכיטקטורה אחרים – אל עולם עתיק, ואל מיתולוגיה דתית. מקרקעית הבאר, ממקום הנביעה, מגיח דימוי אחר ומרוקן מחיות אמיתית וממיתולוגיה, דימוי מעולם הטכנולוגיה המודרני – הקרנה של שלג מרקע הטלוויזיה שממרכזו מתרוממת אדווה קטנה, מעגלית וקבועה, פעימה קצובה.

עם המבט למעלה, אל מרום הכיפה, ניבט זוג מסכי טלוויזיה המשיבים מבט אל הצופה. בכל אחד מהם נראה דימוי של פעמון רב-רושם. חתונת הפעמונים המצלצלים אף הם בקצב קבוע ומסודר ובצליל מלא, היא הסמן והציון לדבר-מה בעל משמעות – הודעה דרמטית, נס. גם הפעמונים שאולים ממילון הדימויים הדתי.

החוויה שהתקין ג’ובאני דרמטית; אוקסימורונית. הוא מניח כאן מאזן אימה מנטלי, מיתר מתוח. מחדד את הארכיטקטורה במובן של ארץ ושמיים; מכוון את מבט הצופה המושפל מטה והנישא מעלה; מניח דימוי ריק, רוח רפאים ומנגד דימוי טעון, רווי, עולה על גדותיו; מעמת בצמידות דת, עולם עתיק וטכנולוגיה. גם המין מצוי כאן באורח סובטילי, הומוארוטיות מעודנת – באווירה, בפיזיות של העבודה ובצמד הפעמונים מאותו המין המהדהדים אל עולמו של פ. גונזלס טורס.
ג’ובאני מבקש להקביל את החוויה האמנותית אל אופי ועוצמת החוויה הדתית.