רגע ממשי

עבודותיה של עדי בצלאל נראות לכאורה כאסופת צילומים אקראית : חלקי גוף, נופים, פנים חדר, מטוס, חפצים. הסדרה אכן אינה מבוססת נושא, היא מקבץ של מפגשי זיכרון הבנויים ממערך דימויים אישי בעל תחביר פנימי. דימויים המדברים בשפתה שלה אל אותו עולם חיצוני.
הצילומים מחדדים עבורנו את היכולת לראות את המציאות שמעבר לצמצם; כמו חשיפה לאור גדול ומתפשט – פס דקיק של אור הבוקע מתחת דלת סגורה בחדר חשוך.
העבודות, כגלים, עולים, מכסים ונסוגים חזרה ל”שלווה” שלפני. מתאחדים בין המציאות שבחוץ לבין ההוויה שבפנים, בין שינה וחלום לבין ערות ומציאות.
המטוס והנערה בשנתה עוברים מקצה לקצה הן במובן הפיסי (מקצה עולם למשנהו) והן במובן המטאפיזי – נעים בין מצבי תודעה ונוכחים בשניהם בו בזמן.
המטוס בשמי התכלת מעביר אותנו ביעף אל מחוזות אחרים הקיימים באזור הדמדומים שבין הממשי לפנטסטי, בין היכולת לראות ולהבחין לבין האפשרות ליצור ולהאמין. הצלב הטבוע בזנב המטוס בתוך כתם אדום, מעביר אותנו מעל שדה של פרגים. האם זו השתקפות, התקה או בריאה? מסע הצלב במרחב מסמל אפשרות לסימני ואופני קריאה של המציאות שסביבנו: להרים או להשפיל מבט, להתמקד בעכשווי, בקרוב או לראות רחוק, אל מעבר לאופק, אל מעבר לנראה, אל הבלתי נתפש. חמוקיי הדשא המתפתלים במורד קוראים לנו לעמוד מולם ולחלום. לעבור בעזרתם מעברים סמויים מן העין אל מעבר להבנה, אל עולם אחר, המאפשר לנו רגעים קטנים של חסד.
וכך, נקודה כלשהי בזמן ובמרחב הופכת לסיפור הגלום כולו בצילום התחום במסגרת: ירח ברקיע חשוך ומתחתיו קו נוף נטול אופק, אור מנורה חיוור מקרין על קיר מכוסה טפט, רביד ענוד על צוואר מרחף מעל רכס מחשוף.
זהו מסע מדימוי לדימוי, מנופים קונקרטיים אל נופים של מציאות מדומה. אסופת רגעים, מתוך האינספור, שהעין רואה ולא “מבינה” ועוצרת להשתהות קמעה. הצילום מחזיק את הרגע ומאפשר לנו להתבונן באותם רגעים שוב ושוב תוך כדי עיבוד חוויית הראיה לכדי ניסוח פואטי של הוויה חולפת לדימוי החורג מגבולות הנצחת הרגע והופך לנצח.

ישראל רבינוביץ