עברנו -> | תערוכה בסדרת נדבך 25

חבל קלוע, עבה בראשיתו, הולך ומצטמצם; סיכות תפירה מושחלות בפני שטחו של קיר משל היה בד, נייר או עור; טפטים מתקלפים חושפים את צידם האחורי, מאובק בחול אדמדם; תצלום נוף עירוני שומם, מגורען ומטושטש, בשחור-לבן של מדפסת תרמית. עבודותיה של ניצן בן זימרה לוכדות פיסות, שאריות וסרחים של מציאות יומיומית, שבה מתגלגלים שרידים של משהו שהיה ואיננו עוד. אולי עבר לרחוב הבא או למדינה אחרת, ואולי פשוט התפורר. נגיעותיה העדינות והמדויקות מפיחות בשיירים אלה מסתורין וחיים חמקמקים ושבריריים, מפריחות את שיממונם. יש על גבול האין.

שגרת הצילום היא עוגן עיקרי ביצירתה של בן זימרה, חלק בלתי נפרד ממהלך היומיום, כמעט רפלקס. בתקופה האחרונה, המטלטלת והמערערת, החלה לצלם ב"מצלמה מדפיסה" – מצלמה אוטומטית פשוטה, המדפיסה כל תצלום על נייר תרמי, כמו חשבונית מס. מבטה נמשך לסביבה, שבה שולטות עזובה, דלות והתפוררות, והתצלומים נפלטים לאיטם כמגילה רצופת דימויים ארעיים, שדינם לדהות ולהיעלם עד מהרה. המצלמה/מדפסת מחוללת דימויים באמצעות חום, במעין חריכה, ותוצריה נראים צרובים ועתירי "רעשים" חזותיים, שרק מדגישים את דומייתם העירומה. מתוך אלה, תצלום אחד נסרק, הוגדל, הודפס מחדש וזכה לגלגול חדש בחייו.

דברים, בהם נתקלה האמנית תוך כדי שגרת הצילום בחוץ, מבקשים להיכנס פנימה, להתחמם ולחסות בסטודיו שלה, שם הם נאספים לכדי ישויות חדשות ומקבלים חיים אחרים. האובייקטים שנולדו-הוחיו כך, באורו הרך של הסטודיו, קלילים, כמעט נידפים, בהירים, וחדורי הומור דק. לעומתם, בתצלום החוץ התרמי, שהוא האובייקט הגדול והכבד ביותר )ויזואלית( בתערוכה, שוררים שחור מוחלט ואור צורב ומלוכלך, המכתים את האובייקטים בעוד הם ממשיכים בקיומם השברירי חרף הרעש הוויזואלי הנושב ממנו. הדיאלוג הטעון והבלתי מאוזן בין המופעים המדיומליים השונים הוא התווך, שבו מתקיימת התערוכה כאמירה קוהרנטית, אך מאיימת להתפרק.

אוריאל מירון