מין אני

גוני הזהות המינית

בין ערכי היסוד של תרבות המערב מצויה מקדמת דנא ההנחה בדבר קיומם של שני מינים בלבד: זכר ונקבה. אפילו דפוסי השפה, שלפיהם כל אדם מכונה “היא” או “הוא” כופים את עצם זיהוי המין בשתי אפשרויות יחידות. אולם בטבע אין קיום בלעדי של שני מינים מוגדרים, אלא ישנה קשת רחבה של זהויות ביניים בין הזכר לנקבה. במחקרים ובדיונים מדעיים שכיח כיום השימוש במושג אינטר-סקס לתיאורם של בני אדם ממיני ביניים.

מיזוג שני המינים, הזכר והנקבה – יסודותיו של הקיום האנושי – בגוף אחד הוא מן האתגרים, שהתרבות ניסתה להתמודד עמם מראשיתה ועד ימינו. האמנות שיקפה גם היא בתקופות שונות את ניסיונות ההתמודדות עם שאלות המיזוג. במיתוס היווני ידועה למשל דמותו של ההרמפרודיטוס, בשלהי המאה ה-19 מצא הנושא של טשטוש הזהות המינית ביטוי ביצירותיו של אוברי בירדסלי. בראשית המאה ה-20 הצטלם האמן מרסל דושאן בדמות הבדיונית רוזה סה-לה-וי. הנושא שב ועלה בעשורים האחרונים בשיח של תרבות המערב, ומאז שלהי שנות ה-70 החלו גם אמנים ישראליים לעסוק ביצירותיהם בשאלות הזהות המינית ותחומיה.
עיסוק זה בזהויות המיניות לגוניהן הוא מעיקרי המחשבה והיצירה הפוסט מודרנית. מזה עשורים אחדים נבדקים המערכת החברתית – תרבותית והפרטים הפועלים זה באור חדש ובגישות חדשות, תוך העמדתם בעימות עם ערכים ועקרונות שהיו מקובלים בעבר. האמנות השואבת את ערכיה ודימוייה ממקורות תרבות רבים ומגוונים, מבקשת להגדיר את המציאות הגדרה חדשה, שיסודה במיזוג של יסודות שונים, מהם שנחשבו עד לא מכבר כמנוגדים או סותרים. בהקשרם של יסודות ההגדרה הללו שבה ועולה גם שאלת זהותו של הפרט על מכלול היבטיה, בהם עיצוב אישיותו של היחיד ומסכת קשריו השונים בחברה.

העיסוק בשאלת הזהויות מנקודת המבט של התרבות כרוך ממילא גם באפשרויות של נדידת זהויות וחציית גבולות בין הקצוות המוגדרים של הזהות המינית. פמיניסטיות וחוקרים פוסט-מודרניים בני זמננו טוענים כי בכל אדם מצוי יסוד אנדרוגיני, וכי ראוי לפתח יסוד זה, כדי לגשר על הקיטוב אשה-גבר; בכוחה של האנדרוגיניות לגבור על המתח שבין הקצוות וליצור מחדש תפישה של אחדות וכוליות. האנדרוגיניות אינה מתבטאת בתחום הגופני בלבד. בין החוקרים יש הסבורים, שעלינו לנסות לגבור על דפוסי ההתנהגות ועל מכלולי התכונות המקוטבים, הזכריים והנקביים, שטבעו בנו החברה ומוסכמותיה, ולהתפתח לכדי אישיות אנדרוגינית, מאוזנת ובריאה יותר בנפשה. בין סוציולוגים וחוקרי אמנות יש הסבורים, שביכולתה של האמנות להסב את תשומת ליבנו לסדקים הניבעים במערכי החברה ובתפישות שעבר זמנם, ולחדד את אופני ההתבוננות שלנו בערכים ומוסכמות.

בתערוכה מוצגים גוונים שונים של בחינת הזהויות המיניות באמנות הישראלית ואלה מתוארים בשלוש דרכים עיקריות של ניסיונות להתמודד עם הנושא. הדרך האחת נסמכת על מקורות קדומים ועוסקת במיתוסים שעניינם מעברים מזהות מינית אחת לשניה ומיזוג של זהויות; הדרך השניה מעלה את ההתלבטות של הפרט בשאלות הזהות המינית בגילומה בדיוקן העצמי; הדרך השלישית חורגת מתחומו של היחיד ועוסקת בגישתה של החברה אל סוגיות הזהות המינית בעידן הפוסט מודרניסטי.
אמנים: מרים גמבורד, רועי רוזן, נעמה כוכבי, פמלה לוי, שמחה שירמן, דניאל ויימן, בועז קייזמן, קורינה קיי, דלית שרון, יעקב מישורי, רנה נגרין, חוה ראוכר, גרי גולדשטיין, דפנה גנני, ראובן כהן.