טקס

בתערוכת היחיד של אלעד אמסלם, טקס, סמלים, פעולות ואירועים הופכים את חלל התצוגה למרחב סף שבין היומיומי, הטקסי והאמנותי, ומזמינים התבוננות מחודשת בקשר שבין אדם לאמנות ובערכי היופי והאשליה. אמסלם מערער על גבולות ושואל, היכן מתרחש מעשה האמנות.

התערוכה מורכבת מסדרה של התרחשויות חוזרות בתוך מרחב ציורי טעון משמעות, המאפשרת מעבר מן השגרתי למצבי תודעה אחרים ומתקיימת בשלושה מישורים: פעולת הציור כהנחה ומחיקה חוזרות ונשנות; המרחבים הטקסיים, שבהם נתונות הדמויות, הנבדלים מעולמות היומיום; והחלל, שבו המפגש עם הקהל עשוי לייצר הסטה ולזמן מבט חדש. ההבחנה בין המישורים מחזירה את הצופה אל הטקס הראשוני – אל פעולת הציור.

הפרקטיקה הטקסית של אמסלם נטועה בפרימיטיביזם ובהשעיית מיומנויות (deskilling): התרחקות מדמות האמן כמאסטר וירטואוז והמרה של אידיאל ה"עבודה הטובה" במחוות פשוטות, פרומות וסמליות. הציור אינו שואף לאיכות טכנית, לפרספקטיבה או לאשליה, אלא לרגע של חופש, המתגלה בתוך טקס הציור.

כשהתודעה מנקה את עצמה מעקרונות הציור ה"נכון", מתגלה יופי אחר. אמסלם מקביל ציור מעין זה לריקוד פלמנקו; הסתבכות אינטואיטיבית של מחוות, שמתוכה נולד פתרון פשוט ומדויק. רגע החסד הוא רגע היציאה מן התסבוכת, בלי שלמות ובלי אידיאל יופי מוסכם.

הציורים נושאים תחושה של חוץ ושל מרחב פתוח לצד איכות גולמית, המדגישה כי הציור הוא אובייקט חומרי, ולא רק דימוי. הקרמיקה והקצוות הפרומים הם כ"חוטי הארקה", המרחיבים את הציור ומחברים בין דו-ממד לתלת-ממד ובין העולם המצויר למרחב הצפייה. על הציר שבין הפיגורטיבי למופשט עולה השאלה, מה "פרימיטיבי" כאן: האם החופש מן הדימוי או דווקא הדמויות עצמן? ואולי תפקידן של הדמויות הוא לקשר בין העולם הגשמי לציור. במקום לייצר אשליה מפתה הציור חושף את התפרים המכוננים שביסודה. וכך ההסטה שמציעה התערוכה משיבה אותנו לנקודת המוצא, אל פעולת הציור עצמה כטקס; לא מנגנון של שליטה ושל שלמות, אלא מקום, שבו מתאפשרת התרה, בחינה והמצאה מחדש של מה שנראה מובן מאליו.

הדס גלזר

אירועים בתערוכה:

• שבת 28.3 בשעה 12:00| מפגש גלריה בהשתתפות אלעד אמסלם והדס גלזר – נדחה
• רביעי 15.4 בשעה 17:00 | מפגש גלריה בהשתתפות אלעד אמסלם והדס גלזר