הרשימה השחורה

תופעות שונות הקשורות למנגנוני הכוח והכסף של העולם החרדי והחברה החילונית נוספו במהלך השנים ל”רשימה השחורה” של פעולות פוגעניות ועוולות כנגד המוחלשים בחברה – בעיקר ילדים ונשים – שאנדי ארנוביץ מעלה בעבודותיה. כהרגלה, גם בתערוכה זו היא מישירה מבט אל תופעות אלה ודנה בהן באופן ישיר ולא מתפשר, כמבקשת לבעוט בבטן הרכה של הממסד ושל הצופה. התערוכה עוסקת באופני פעולתם של שני מנגנונים המערערים ומחלישים את כוחו של הפרט לשלוט בגופו, בפרטיותו ובעצמיותו: הממסד הרבני ותעשיית הפריון.

שליטה ואי-שליטה מוצאות את ביטוין גם באופן העבודה של ארנוביץ, המתאפיין בריבוי והישׇנות. ארנוביץ חוזרת ועוסקת במה שהיא תופסת כנושאים בוערים. זהו עיסוק אובססיבי, שאינו מרפה, הן בתוכן העבודות והן במבנה הרפטיטיבי של החומרים והדימויים בחלק מן העבודות. העומס והגודש, המביעים גם את אחיזתם של הדימויים במציאות, מעצימים את תחושת העלבון, הביקורת, ההסתייגות וההתנגדות לתופעות שהעבודות מעלות לדיון.

שם המיצב המרכזי בתערוכה הרשימה השחורה (2017) מתייחס ל”רשימה השחורה” של הממסד הרבני, המונה, לפי נתוני בית הדין הרבני לשנת 2016, כ-6,385 פסולי חיתון (ממזרים, גרים, כוהנות שהתגרשו ועוד). רשימת פסולי החיתון קיימת זה עשרות שנים, וכבר בתחילת שנות השבעים עלה ספק לגבי חוקיותה, כשהיועץ המשפטי לממשלה, מאיר שמגר, קבע שיש ליידע כל אדם שנכלל בה. בפועל, הרשימה ממשיכה להתקיים מבלי שאזרחים רבים הכלולים בה יידעו זאת, ומבלי שקיבלו הזדמנות לטעון כנגד הכללתם בה. המיצב של ארנוביץ מורכב מ-6,360 מגילות שחורות, המגולגלות וקשורות בחוט דקיק (מוטיב חוזר בעבודותיה). הן מייצגות אנשים, רובם הגדול נשים, שהממסד הרבני חורץ את גורלן וגורלם. התלייה הצפופה של המגילות על הקיר, כ”שדה צבע” שחור, מוסיפה נופך מופשט המהדהד מראה של חומה, מחסום, מכשול.

תמר גיספאן-גרינברג