לחישות | תערוכה בסדרת נדבך 19

רננה קוראת מעשיות שאספו האחים גרים, ציטוטים מהתנ”ך וממקורות יהודיים, ויוצאת למסע שבין קודש לחול, בין סיפורים חילוניים לנרטיבים דתיים. יוצאת ויוצרת מעשייה חדשה על מעשה יצירה.

הן הזיכרון האישי והן הזיכרון הקולקטיבי, מזהים ארכיטיפים אותם היא גוזרת מאותן מעשיות ונחשפים כקשרים מורכבים בין דמויות, חיות וצמחים. המטמורפוזה המתרחשת בין תמימות ופרא, אוספת חומרים ומפגשים בין פיגמנטים, ניירות, שרף עצים אדום, מיצים המופקים מפירות או ירקות, רפרודוקציות מתולדות האמנות, אזוב, זרדים, עלי זהב, קצוות שיער, דם ושרידי עצמות של בע”ח ימיים. המרווח האפשרי בין התמימות לבין הפן הפראי הוא מרחב העבודה שלה. פעולת היצירה שלה המתבססת על חיפוש, מציאה ושימור, מתקיימת בסביבת מחקר מעבדתי ביתי: בין ארון. שולחן. מיטה. היא מוצאת את היופי ומחכה לרגע שיגיע.

התחושה ש”מה שאני אומרת אינו מספיק” מהדהדת בדפי מחברותיה. במחברות אלו נעשית התנועה המלאכותית של השימור, נסיון לצבור בתוכן את העולם בדחף ילדותי, להישאר עם התום, האשליה שאפשר לשמר את היופי הזה – לתקן כנפיים קרועות של פרפר עם עלי זהב.

אחת מפעולות האמנות היא לשמר, ובכך גם להרוג את המשומר, למנוע ממנו להמשיך הלאה. הניסיון לשמר ולתקן רק מדגיש את הפער שבין עולם החיים לעולם המתים. עדיף מוות יפה או חיים מדממים?

כך מתנהגת הילדה/אישה, הדמות המרכזית בעבודותיה, הדם מבטיח את אנושיותה וחייה הפועמים. היצירה המטופלת בגסות מתגרה ביופי השברירי ובכך רננה מנכסת אותה בחזרה אל העולם המשתנה והמתפורר, עבודות אלזמן בעולם אלמקום.