מעבר לספק סביר | תערוכה בסדרת נדבך 10

“אני קורא בשם ‘התנסות’, למסע אל קצה האפשרי”
(בטאי “ההתנסות הפנימית” *)

“העיסוק בשאלה מיהו האדם, מי הם האנשים סביבנו ומהו סיפורם האישי הוא עניין יומיומי המעסיק אותנו כמעט בכל מפגש עם האחר. לא כך הוא העיסוק בתצלומים הנוספים בתערוכה. תצלומים אלו נוגעים בעניינים דחוקים לשוליים, כאלו שאם הם קיימים, הם מסתתרים בסיפורו של אדם, במגירות העמוקות ביותר החתומים תחת הטאבו”. ניר לי-און

פני האדם חמקמקים יותר מכל פורמט גופני אחר. הריתמיות והדינמיות של המייק-אפ האנושי תורמים לאופן בו אנו לובשים ופושטים צורה, יוצרים דמות ותבנית ונעים בחוסר יציבות בין קביעות והשתנות.
התפקידים של השחקנים האינדיבידואליים כמו האף, העיניים, הגבות, הפה, שייכים לתמורה אינסופית של פעולות, תנועות וקיפאון, בואריאציות שונות. ואף על פי כן, תנועה זו השקופה לשפה, שאיננה ניתנת לתיאור מילולי, מכוננת את מושג הזיהוי וההכרה שבזהות. הפיזיונומיה זו חכמת הפרצוף, תווי הפנים, פני השטח של הפנים. פיזיונומיה זו נרשמת בזיכרון ומצביעה דווקא על הדיסוננס שבין התצלום והזיכרון. הזיכרון בהיותו דינמי ומשתנה, ביכולותיו לרשום ויברציות של מבנה (פנים) וחוויה, מצביע ואף חושף את המרכיב הפתולוגי שבקיפאון התצלומי – הדיוקנאי.

בעבודותיו של ניר ישנה תשוקה לפרוץ את גבולות התמונה מעבר לסוד הידוע לכולם, מלבד לצופה.
זהו חלק ממשחק ארוטי המתנהל בין האמן וצופיו. האשנב שנפתח חושף את הצופה בפני עצמו, ליצרים מודחקים היטב במעמדו כצופה.
מישורים גלויים וסמויים מסמנים גבולות הנוגעים למעמדו של הגוף כאובייקט. ז’אק לאקן אומר: “אין לאחר מקום אחר מאשר הגוף, שמקום ה-אחר אינו ביחסים האינטרסובייקטיביים, אלא הוא מתגלה בצלקות על פני מעטפת הגוף, המתחברות אל הבלתי מודע דרך מפתחי הגוף. מפתחי הגוף (הפה, פי-הטבעת, העין, אפרכסת האוזן) “מכהנים כשקע חשמלי”, כמקלט גופני לאובייקטים חלקיים נפשיים או כמדגמים נפשיים הנשענים על חלקי גוף, אשר קולטים ומתרגמים את הזולת ואת החוץ” (**).
פתחים אלו מוליכים ריגושים במימד יצרי ומאיים: המודחק יכול לפרוץ כרוע.

יחסים שונים נפרשים בתערוכה: יחסים של גבולות הגוף כפנים וחוץ, ייצוגם של אניגמות ככאב, צער ועונג, המתקיימים במרחב הנורמטיבי של הסדר החברתי או של אשמה לא ממוקדת וחשד מעבר לספק הסביר. גבולותיה של התערוכה אינם פריפריאליים, אינם שייכים לגבולות הגלריה אלא מתקיימים בין הגלוי, זה הניבט אל הצופה ומשמר את יציבותו של המבט, והמישור בו משתבשת תחושת האוריינטציה. הסיפור מתפתח כעקום, הצופה הוא החשוד העיקרי.