תערוכה בסדרת נדבך 15

תערוכה מס. 4 בסדרת נדבך 15

“האונס להיראות כאדם מן הישוב משפשף את העצמיות״ *

– “מה זה האדום פה, מה קרה יותם?”
– “נועה, אני לא ישן הרבה”
(מתוך שיחה עם יותם, נובמבר 2008).

כשיותם החל לצלם הוא היה מחכה שעתיים כדי לצלם נוף, שעתיים לצלם חרדון. הוא צילם חיות, פרפרים, סתווניות, זוחלים שפגש, חרקים שראה. הרצון לצלם החל מתוך אהבה לטבע.
בחדר בו גדל הוא גידל חרגולים, עקרבים, דרורים, צבי מים, צבי ביצות, לא מעט סוגים של נחשים, לא מעט סוגים של פרפרים. הוא האכיל קיפודים, אסף עטלפים, טיפל בזחלים של פרפרים, זיהה ביצים של פרפרים על עלים, העביר אותם מעלה ישן לעלה חדש, מעלה ישן לעלה חדש. הוא חשב: “אני אלמד ביולוגיה, ואמשיך לצלם”.
עכשיו גר יותם ב”חדר-לא חדר, בקומה ה-3.5″, חולק קיר משותף עם חדר המכונות של המעלית השכונתית, ו”בעצם המכונה תמיד שם, מעבר לקיר”. מצלם אברי גוף בתוך חדר ואברי חדר בתוך גוף, מרכיב עצמות חיה אל תוך קצוות אצבעות, מכניס צינור לתוך פה, מוציא צינור מתוך חורי נחיריים, ממקם פתח פה בצינור אינסטלציה, מהדק פתח פה לצינור שואב אבק, מדביק כנף של פרפר לאצבע, מחדיר אצבע למשחה, משחיל יד ממכנסיים, מכניס אצבע לקקטוס, מגיח אצבעות ידיים מהרווח שבין דלת לרצפה.
יותם אומר שהבדידות הכרחית לצילומיו. שמה שמיוצר ויוצא ממנו אינו אלא תוצאת היותו לבד בחדר, ואחרת לא יכול היה להיות כך.
חדר ומצלמה – יכולים אולי יותר לעולם השוכן בגולגולת.
(נועה צדקה)

*דוד פוגל, קטע יומן, 25.5.1919. מתוך: דוד פוגל, “כל השירים”- מלוקט בצירוף מבוא בידי דן פגיס, הוצאת אגודת הסופרים,. ,1966 עמוד 13.