תערוכה בסדרת נדבך 15

ראשית ציורי השמן של אתי טל, היא בהתבוננות. מבט אישה המתבוננת בתרבותה מתבוננת בה, עובר דרך פעולת הציור, שכמו מפרקת ומרכיבה את פאזל חייה. כלומר, פירוק התרבות ממנה באה לפרגמנטים עד כדי הסתכלות מיקרוסקופית ב’גנטיקה של התרבות’, והרכבתה מחדש לכדי הבניית זהותה. טל חוזרת לבית הגרוזיני-טיפוסי של סבה וסבתה ברמלה-לוד, שמרכזו הוא הסלון המקושט, עמוס השטיחים הצבעוניים, הקריסטלים, החרסינות וה’סרוויסים’. שם היא מצלמת ומציירת את עצמה, מציבה את גופה ובשרה בחיכוך עם האובייקטים הללו. מתעטפת בשטיח שהוא טקסטורה ומקום, זיכרון ותרבות, אסתטיקה של פאר זול המכילה מעברים בין דורות, בין החיים כסמל ליופי ולסטאטוס חברתי, לבין המוות – ככסות אחרונה בפרידה מהנפטר. חיתוכי תקריב לא קונבנציונאליים של גוף אישה צעירה, על רקע צבעוניות כמעט-ברוטאלית של הסלון, מפרקים את הארוטיות של נשיותה, זו שהוענקה לה ממבטה המסורתי-גברי של החברה. במהלך חתרני היא מיישמת בעצמה את המבט המחפצן המתבונן בגוף הנשי ובסרוויסים כאילו היו שווים –מציבה אותם זה לצד זה כאייקונים של זהותה ובודקת את מערך הכוחות ביניהם, במאבק בין פתיינות לעליבות, בין שפע לריקנות. התמודדותה של טל עם הדימויים החומריים המייצגים את שורשי זהותה מאפשרת הצצה למערכת היחסים המתקיימת בינם לבינה, מזינה את דימויה העצמי. אנו נחשפים אל תנועת המטוטלת שבין הסביבה לגוף, בין המבט הצעיר למסורתי, בין החתרני לפטריארכאלי. (נעה צורן)