תערוכה בסדרת נדבך 14

כולנו מכירים את אמרתו השחוקה של גתה “אדריכלות היא מוזיקה אשר קפאה בחלל”, אמירה זו מתמצתת באופן החד ביותר את שאיפתה הבלתי נשלטת של האדריכלות ליצור מבנים נצחיים, קפואים, שיד הזמן לא תוכל להם. שאיפה זו, המשותפת לאדריכלים בני כל התקופות וכל התרבויות, באה לידי ביטוי ביתר שאת בתקופתנו בירושלים, שקידשה זה מכבר את אדריכלות האבן הכבדה, ובתל אביב אשר המציאה עצמה מחדש, בתהליך מיתוג מזהיר, כבירת סגנון הבאוהאוס המפוברק ויצרה לעצמה היסטוריה יש מאין.
בפרויקט המוצג בתערוכה זו עושה נואית מהלך הפוך, המנוגד לאינסטינקט האדריכלי. הפרויקט המבוסס על זמן וזמניות נוצר מתוך תובנה שהדבר היחיד הקבוע הוא ההשתנות התמידית. שימושים, בעלי אינטרסים, תנאי השוק, דעת הקהל, הכל נתון לשינוי מתמיד בשדה הכוחות בו נוצרת ופועלת האדריכלות בימינו.
נואית מפתחת בפרויקט שלה אינטליגנציה חדשה ביחס לזמן ולשימושים האפשריים בשטחים הנטושים, שיהפכו אותם לשמישים ונגישים לציבור עד להפיכתם לזמינים לפיתוח. תפיסת האדריכלות והתכנון כתהליכים בעלי משך משתנה ותוצאות זמניות ולא כיוצרים עובדות מוגמרות היא חדשנית ומרעננת בעיקר בפרויקט אקדמי העוסק בתופעות אקטואליות, היום יותר מתמיד, בנוף הישראלי, במעברו מנוף תעשייתי לנוף פוסט תעשייתי.
מרענן גם תהליך העבודה על הפרויקט שיצר דיון מתמשך עם גורמים מחוץ לאקדמיה ועשה שימוש נבון ומושכל באינפורמציה, בכדי לפרוץ את גבולותיה הדיסציפלינריים והאקדמיים של האדריכלות, וזאת על מנת להציע פתרונות לא שגרתיים הניתנים למימוש קונקרטי.

יובל יסקי, אוצר

מתוך הטקסט המלווה את התערוכהתצוגה זו מציעה שאיפה חלופית, המנוגדת לאינסטינקט האדריכלי המבקש ליצור מבנים נצחיים, שיד הזמן לא תוכל להם. אל מול האדריכלות ה’בונה’, השואפת למבנים נצחיים וקבועים, מתקיימת השאיפה לאדריכלות ‘מאתחלת’, אדריכלות פרקטית וזמנית, המזהה מקומות מתכלים, ומנסה להשיב להם את אפשרותה של אדריכלות ‘בונה’.פרויקט זה עוסק במתחם מפעל ‘מגן’ של התעשייה הצבאית, השוכן על גבול ת”א–גבעתיים, בלב ריקמת מגורים צפופה. אתר נטוש זה, נחשב לאחד האתרים המזוהמים ביותר בישראל, המסכן באופן מוחשי את מי השתייה בתל – אביב וגבעתיים. בהתאם לשאיפת ה’איתחול’, הפרויקט מציע לבנות במתחם הנטוש מרכז מבקרים זמני, תוך טיהור הקרקע והמים במתחם – עד שהקרקע תוכשר לפיתוח עתידי קבוע במקום.
לבד מהמטרה הסביבתית הגלומה בפרויקט, נראה כי הוא שופך אור חדש על הקשר שבין אדריכלות לזמן. למול תפיסת האדריכלות והתכנון כתהליכים היוצרים עובדות מוגמרות, צפה לה תפיסת מרחב זמני, בעלת משך משתנה, המציבה עצמה ככלי בלבד לאדריכלות הבאה אחריה.

תפיסת האדריכלות והתכנון כתהליכים בעלי משך משתנה ותוצאות זמניות ולא כיוצרים עובדות מוגמרות מבססת את הפרויקט על זמן וזמניות נוצר מתוך תובנה שהדבר היחיד הקבוע הוא ההשתנות התמידית. שימושים, בעלי אינטרסים, תנאי השוק, דעת הקהל, הכל נתון לשינוי מתמיד בשדה הכוחות בו נוצרת ופועלת האדריכלות בימינו.