רגשות נחיתה

זרות, נדודים, הגירה – מושגים אלו עולים מתוך הצפייה בעבודותיה של איה אליאב כאיקונוגרפיה, כדימוי נוכח, כתחושת לב המצטברת מתוך ערפילי הכתם הציורי.
בציורים המוקדמים מופיע המטוס, רשום בעדינות, מונח במרכז הציור, במקום כלשהו, על קרקע העולם או קרקע הציור או על השמים התכולים. יותר מאוחר יהיה זה חרטום האוניה המגיח מתוך אופל הציור, תרנים גבוהים, גוש גדול אפל כבד.
דימויים של תנועה, נדודים, מעבר המופיעים שוב ושוב כמו סימן שנוכחותו הכרחית, המספר על חיים של כאן ושם, על מעברים, על קרקע שהיא תמיד ביניים, מקום שהוא אי- מקום.

האפשרות לקרוא את העבודות של איה כציורי נוף אינה מבטלת את המראה המופשט המציע עצמו במבט ראשון. משטחי צבע רוחביים או אופקיים מנותקים לכאורה, חסרי יעד, המונחים כקרעים קרעים.
באופן כלשהו מתהווה הציור מתוך וביחס לכתמים המופשטים באופן שממשמע אותם כרקע או כחללי ביניים או כאירוע ציורי מנותק שהקשר שלו לדימוי מעליו מקרי, ארעי, חסר יציבות.
מרתק האופן בו גוף שלם של עבודות נבנה מתוך מהלכים סותרים לכאורה, אחרים בלוגיקה הפנימית שלהם, אשר נפגשים לפתע באיזה מקום, מתקשרים, מייצרים רגע חסד ציורי מרתק.
בציורי הנוף המאוחרים יותר, תנועות ושטחי הציור שכמו נפגשים באופן דיפטיכוני, יוצרים פנורמת נוף, רצף, מקוטע לעיתים כמעין התקה ((displacement בתוך הליניאריות של קו האופק, של האירוע הנופי.

ציור, כמו נטיף קרח, הוא תנועה שקפאה, צבע שנקרש על תנועת המחשבה, אשר מבליע לעיתים, תזזית, ג’סטה ספונטאנית, נזילה אקראית של חומר שכמו שלולית תר אחר מקומו ומצטבר כעדות, כטבעות זמן.
הציורים של איה אליאב הם עדויות קרושות של המסע הזה בעולם, או המסע הפנימי בחיפוש אחר איזה ניסוח ציורי של התנועה הזאת.