קרום

כמו דמות העולה בזיכרון מטושטש, עטופה בקרום השכחה, התצלומים בתערוכתם של אנה חייט וסלבה פירסקי מתקיימים במרחב אניגמאטי וחסר פנים. הצילומים העשויים בקפידה, טעונים בכובד ההיסטוריה וכמעט קורסים תחת עומסם של המטענים התרבותיים המגולמים בהם. באמצעות צילומי נוף ודיוקן, מנהלים צמד האמנים דיאלוג עם יצירות מן ההיסטוריה של האמנות… (שני נחמיאס)

שיח גלריה עם אנה חייט, סלבה פירסקי ואוצרת התערוכה שני נחמיאס – שבת 26.2.2011 בשעה 12:00
התערוכה מלווה בקטלוג

אודות התערוכה
כמו דמות העולה בזיכרון מטושטש, עטופה בקרום השכחה, התצלומים בתערוכתם של אנה חייט וסלבה פירסקי מתקיימים במרחב אניגמאטי וחסר פנים.

צילומי הנוף וצילומי הדיוקן שבתערוכה, נשזרים זה בזה באופן כמעט טבעי ומזכירים את ימי ראשית הצילום במאה התשע-עשרה.
הצלמים הראשונים התנסו בצילום של נושאים מוכרים וקרובים כמו חברים ובני משפחה, אולם ההרפתקנים שביניהם, כדוגמת הצלם הבריטי פרנסיס פריט’ (Frith), הרחיקו למחוזות נידחים ואקזוטיים, ביניהם ארץ הקודש, במטרה להביא את מראות הנוף הבתולי אל הבירות האירופאיות. מעניין לגלות כי בצילומי הפולארויד העכשוויים של חייט ופירסקי – צילומים מאזור ירושלים ומדבר יהודה, משתמרת אותה תחושה של נוף בראשיתי, שומם, ולרגע נדמה כי הזמן עצר מלכת.
צילומי הדיוקן שבתערוכה מעצימים את תחושת התעתוע שמזמנת ההתבוננות בצילומי הנוף. גם כאן מסתמן ההד הברור של תצלומים מן המאה התשע-עשרה שנעשו בידי צלמים אירופאים, אולם לא מדובר באשליה הנוגעת רק לזמן ולמרחב.
מבטם המוכיח של חלק מהמצולמים מבקש להשיב איזו אמת על כנה. כמו אוסף איקונות של קדושים הם ניבטים מן הקירות, פניהם מרובבים בכתמי הזמן, מציעים גאולה וחיי נצח בשתיקתם הנוקבת והסגפנית. יחד עם זאת, בעדינות, בדיוק ובאסתטיקה המאפיינת את הדיוקנאות, הם מלמדים גם על המבט שהפנו חייט ופירסקי אל מושאי הצילום שלהם – מבט שכולו חמלה ואהבה, אל מעשה הצילום, כמו גם למצולמים – חברים, בני משפחה וחיות הבית, שהפכו משתפי פעולה מרצון או מכורח הנסיבות. בהקשר זה ראוי להזכיר את אלכס, ביתם של האמנים, המצולמת מיום היוולדה עד היום – עשר שנים אחרי, כמעט מידי שבוע. תצלום של אלכס התינוקת מוצג כאן יחד עם תצלומים מהעת האחרונה.

עבודותיהם של אנה חייט וסלבה פירסקי מצולמות במצלמות בפורמט גדול על סרט פולארויד, ממנו הם מפיקים דמות נגטיבית ופוזיטיבית מיד לאחר הצילום. הכימיקלים הנותרים על גבי הנגטיב עם תום תהליך הפיתוח, מתווים מפה של כתמים וסימנים, המשנה את מרקמה מנגטיב אחד למשנהו. כך, פעולת הצילום המבוקרת מפנה את מקומה לכתמים האקראיים, המוסיפים לצילום נופך ציורי . מהלך זה פוגע אמנם באיכות הגבוהה של הדימוי, אך הוא משמר את הקסם של הצילום האנלוגי ומשיב לו מעט מן ההילה שנקשרה בו עם הופעתו לראשונה.