קורות חיים | תערוכה בסדרת נדבך 17

החוויה הראשונית במפגש עם העבודות של מארק יאשייב היא של חום, אינטימיות, קירבה. כמו מפגש עם חלק ממשפחה חדשה, ססגונית ומרהיבה, כמו תחילת מסע בארץ קרובה-רחוקה. הריח העולה מן העבודות, כמוהו כהבטחה של אותה משפחה, כמו מזמינה אותי אלקירבה.
המסע הרועש והססגוני מתגלה כמסע של שקט, המאלץ להתמודדות עם זיכרונותיי שלי. בתוך מיסוך הצבע והחומר, בתוך ההסוואה של הריבוי – מצאתי את מארק, נוסע בודד, נוכח-נעדר בכל פריים וסצנה, עומד מן הצד ומתבונן בקורות חייהם של קרוביו. קורות חיים שעצרו מלכת לכבוד המבט המשתהה-משתאה של המצלמה, של מארק, של הצופה. התנועה התמידית הפכה סטטית, המבט הישיר הפך מחוק, הצבע הפך מיסוך שקוף.
בהתמודדות מול הפרדוקס של אותה אינטימיות מרוחקת שמארק השכיל לייצר, עולות שאלות מהותיות, שאלות של זיכרון ומודעות; הייחוד האינדקסלי של מדיום הצילום מאפשר לנו לעמוד נוכח המציאות ולהפוך אותה לנצחית, להמיר קורות חיים לרסיסים של זיכרון. זהו כוחה של המצלמה לממש את הצורך האנושי הבסיסי, שלא לומר הישרדותי, להנציח. מארק כמו קוסם של הזמן, מסתכל על ההווה, יוצק לתוכו את העבר, ומשמר אותו למען העתיד. אך רגע הצילום של מארק, במקום להנציח קורות חיים ממשיים, מותיר את הצופה בידיים ריקות. גם המצולמים, כמו מארק, הם נוכחים-נעדרים, מתפוגגים, נעלמים, מרגישים כזיכרון רחוק: הילדות, הבית, ההורים, החפצים והריחות – כולם שם, אך כבר אינם. מחוקים ומוחקים, חמקמקים – בדיוק כמו הזיכרון. קיים אך איננו ממשי. מאפשר לצופה לצקת לתוכו את קורות חייו שלו.

שגית זלוף-נמיר