קווים

כסאות גלגלים- אונים, 2006 – 2007; צילומי רנטגן, 2007; עפיפונים, 2007

תערוכתה החדשה של דליה מאירי הינה תוצר של התמודדותה עם פטירת אמה בסתיו 2005, לאחר חודשים רבים בהם רותקה לכסא גלגלים ונעזרה במטפלת לקיום צרכיה היום יומיים. בשלושת מרחביה של תערוכתה עוסקת מאירי בחוץ ובפנים של הגוף האנושי השלובים יחד והנושאים את כיליונו הוודאי. מאירי ליוותה את אימה והייתה עדה לאישה פעלתנית ונמרצת שמגבלותיה הגופניות אילצו אותה להיעזר תחילה בהליכון ואחר-כך ריתקוה לכסא הגלגלים. הכסא היווה נפילת מדרגה בחייה – והכניס אותה למצב פסיבי. אחיה של מאירי, נכה מלחמת לבנון מרותק לכסא גלגלים כבר למעלה מעשרים שנה. אף על פי שהוא משותק בפלג גופו התחתון, לאחר תהליך שיקום ארוך יצא לחיים חדשים פעילים ועצמאיים.
קבוצת העבודות הקרויה “כסאות גלגלים- אונים”, מציגה כסאות גלגלים – ישנים, רצוצים, שבורים ומחוסרי אברים, אותם החלה לאסוף מאירי לאחר מות אמה, מבתי אבות, מאגודת “יד שרה, וממוסדות נכים ואנשים פרטים. על כיסאות אלו היא ריתכה סבך ברזלי בניין. בתוך סבך זה של קווים מתעקלים, שזורים זה בזה ומזדקרים לכל עבר. חבויות דמויות, רישומי קווים בחלל הצומחים מהכסא ומתארים דמויות המתאוות לנוע – לפרוץ את מגבלותיהם. חלקן מלאות חיים ותנועותיהם פתוחות אל המרחב, ואילו אחרות מכונסות מעוותות בייאושן. כסאות אחדים הפכו משכן לזוגות בהן דווקא הנכה – המוגבל חזק מהבריא תומך בו, ומנחם אותו.
בקבוצת העבודות “צילומי רנטגן” מוצג סבך קווים על משטח דמוי מראה ( אנטי סאן). דמותו של הצופה משתקפת בתוך הערבוביה. דמות אדם מתפענחת במעבה יער הקווים – פנים ואברי גוף שונים. במראה הגוף שזור שילדו, בפנים – הגולגולת, חוץ ופנים גם יחד. במראה החי מעורבת התכלותו במוות, – השלד. במות אימה נותרו ערמות צילומי רנטגן שנותרו משנות חייה מלאי החולי. הגיליונות הכהים הללו השאירו לה את זיכרון גופה כאלבום חיים אותם ליוותה. על הצילומים החלה מאירי רושמת את זיכרונותיה. לאחר זמן מצאה את עצמה מתייחסת לצילומים אלו כמראה גופה שלה, מראה שילדה. היא רושמת את עצמה פנים וחוץ, גוף חי הטומן בחובו את כיליונו. רישומיה על משטח דמוי מראה המוצמד לצילום רנטגן מאפשרים לה להשתמש באינפורמציה הדואלית של השתקפותה.
קבוצת העבודות “עפיפונים” מציגה פסלים קלים, דמויי בית העשויים במבוק וצילומי רנטגן וC.T. מעובדים משתלשלים מן התקרה בגובה המאפשר לצופה לפסוע אל תוכם. המבנים חשוכים ומעומעמים כלפי חוץ. בכניסתו לתוכם משתקפת דמותו של הצופה בקירות דמויי המראה. חלקם העליון מכוסה בדמויות של חלקי שלדים ואיברים פנימיים. השימוש בתצלומי הרנטגן מאפשר הצצה אל תוך הגוף המעורבת בחרדות מפני שחיקה, בלייה ומחלה.
מאירי מספרת: “במקסיקו ראיתי במוזיאון מסכה טולטקית. מסכה המורכבת משלוש דמויות זו בתוך זו. החיצונית הייתה פני גולגולת, בתוכה פני זקן מקומטים. במרכז המסכה פני צעיר הממוסגרות בתוך עתידו- התבגרותו, הזדקנותו, כיליונו.”