יעל רשף, ללא שם, 2015, איזולירבנד ועיפרון על קרטון אפור
צל ברושים
יעל רשף
אוצרת: תמר ברגר
2 בינואר — 27 בפברואר, 2016
יעל רשף עוסקת ביחס בין הזיכרון, הנוף ופעולת היצירה. הנופים והאובייקטים מפנים הבית ביצירותיה חשופים לפרשנות הנרקמת בתווך בינם ובין העין המתבוננת. יש בעבודותיה תנועה ערה, שעיקרה תנועה בין קונקרטיות להפשטה. האובייקטים בעבודותיה של רשף הופכים למסמנים שמסומניהם שבים ומתחלפים; ברורים לרגע – כך גם הקשרם הפוליטי, הלוקאלי והאקטואלי – אך רגע לאחר מכן הם נחשפים בארעיותם, באקראיותם.
המסגרת הצבעונית הדקה, העשויה שתי וערב מתריסה בדקורטיביות שלה ומגדירה את הפריים, נעשית – בדמותה-היא או בגלגול צורה, טקסטורה וצבע – לרקע בעבודה אחרת, למפת שולחן קונקרטית, לגדר או לשדה, וחוזר חלילה. אבני חומה נעשות לחלוקי נחל, ההופכים בתורם לתאי כוורת, ואלה הופכים לאבני מדרך, שנעשות לענן, שנעשה לעלוות עץ. מה שהיה רקע הופך לחזית, גוף הופך לצללית, אשליית תלת-ממד מושטחת לכדי דו-ממדיות. שום סימן אינו יציב במקומו.
העבודה מתעתעת בנו לרגע. היא מפתה בצבעוניות העזה שלה, בדימויים סוגסטיביים (סוס גוחן, כלי בית נוסטלגיים, שביל מתפתל, כלונסאות גדר עדינים כגפרורים), אבל לא מתירה לנו להשתהות שם אלא מבהירה כי עניינה העמוק הוא הייצוג, ייחודו של דימוי. לא ספל ביתי אלא רישום של הספל מכל צדדיו, לא משיכת מכחול החותרת לייצר אשליה, אלא סרטי הדבקה צבעוניים, נטולי גמישות צורנית.
עם זאת, שבירת האשליה והמחשתה של התפכחות אינן הייעוד של העבודה הרפלקסיבית הזאת. היא אמנם מחוללת שמות בתכנים אך אינה מסלקת אותם כליל. האובייקטים לא יכולים להתקיים בה כהרגלם אחרי המעשים שנעשו בהם, אבל הזיכרון, זיכרון הדברים והמעשים, מצוי שם עדיין, טעון במטעניו החדשים. רצוץ, כואב, אבל קיים.