פכפוך

התרחשויות יומיומיות, מפגשים אנושיים בין דמויות וכתמי צבע גדולים חוברים זה לזה בגוף העבודות החדש של יונתן גולד. כבן החינוך הקיבוצי, אשר גדל לתוך מציאות שבה האחר הוא מרכיב אינטגרלי בהוויה הקיומית של האני, מקפיד גולד להישיר מבט אל הקהילה. לאורך השנים מאופיינים ציוריו בתשומת לב עדינה ומוקפדת לתהליכי החיברות בחברה, תוך עיסוק במיקום הפרט מול הכלל.

הציורים החדשים בתערוכה "פכפוך" מזקקים שכבה נוספת של הבנת האנושי. בתוך נוף שטוף בצבעים עזים, בגוני כחול וירוק – צבעי ברירת המחדל של הטבע, המקנים תחושת רוגע ושלווה – מתרחש לשבריר שנייה רגע מהותי, המתנגד לפסטורליות של התפאורה; כמעין כאב גדילה.

במקורות המים הפזורים בציוריו משתקפות הדמויות ברגע חמקמק של שינוי. אישה זקנה נכנסת בהיסוס למים אל מול נערים מלאי חיים; נערה מתבגרת מתרחקת מהחברה. בעוד הן נוכחות עדיין בשלב הלימינלי, נעות בחוסר בהירות ואוריינטציה, גולד מזהה את ההתרחשות, וברכות מוביל אליהן את נקודת המבט דרך הציור.

חומרי הגלם וצורת הנחתם על הבד מהווים נתון חשוב בהובלת המבט של הצופה אל עבר המרחבים הנפשיים החמקמקים והפריפריאליים, שבהם הוא נוגע. גולד, הרוקח בעצמו את צבעי העבודה שלו, משתמש בטכניקה מסורתית שהגיעה ממצרים העתיקה. באמצעות שעוות דבורים, אמוניה ופיגמנטים הוא מייצר צבע מט, התואם את הצבעוניות היבשה של האקלים המקומי, שבו הוא עוסק. דרך הבנת החומר וחיבור אליו מייצר גולד מצע המטשטש את הסביבה, המורכבת מצבעים ומדמויות משנה, ומייצר היררכיה המפנה את הקשב לחוויית הדמות האינדיבידואלית.

הדמויות הבודדות, החוות אי הבנה וניכור לדמותן המשתקפת, מהוות מראה לכאב הקיום התמידי. באמצעות המעבר בין הציור הפיגורטיבי למופשט מציע להן גולד יד חומלת. עבורו אמנות היא עיסוק הומניסטי, הנובע מבחירה אופטימית של היאחזות בחיים. בנוכחות ערה למתרחש ובעזרת מבט מיטיב, הציורים של גולד מקלים את החוויה הפרגמנטרית הנוכחת. הם מאפשרים לדמויות, ובכך גם לנו, להגיע למרחב קונקרטי, להישיר מבט אל השינוי ואל הכאב הנובע ממנו. עצם ההכרה, מציע גולד, היא אדווה ראשונה לשמיטת המאבק בפכפוך האינסופי של האני.

נעמה הנמן