פיצוחים בברלין | תערוכה בסדרת נדבך 16

תערוכה שישית בסדרת נדבך 16

עידו סולימן נע בעבודותיו על ציר מסוכן, מרגש ומעורר אשמה. בעזרת סדרת כרזות לסרטים פיקטיביים הוא קורא תיגר על זיכרון השואה הקולקטיבי שנוסח בקפידה, מפרק ומרכיב את הדימויים האסורים שנצרבו בתודעתנו. כך, תרבות הסטאלגים, סנאף, ופטישיזים מתערבבים עם סרטי הבורקס, מעוז הישראליות האחרת, ומניעים את הבטן הרכה של הצופה. התשוקה אל האפל שבזיכרוננו נבחנת מחדש דרך תרבות הפופ. הצפייה בעבודותיו מעלה תהיה – האם גם הדימוי המזוויע ביותר, החוזר ומשוכפל, ייהפך אף הוא ל”פופ”? (תמי ברנשטיין)

שיח גלריה עם האמן והאוצרת ייתקיים ביום שבת, 31.07.10 בשעה 12:00

1985. אני מול מחשב הפי.סי הישן שלי. מעלה על דיסקט הפלופי משחק בשם “הטירה הנאצית” ומול עיני נפתח מסע נקמה. בפיקסלים ירוקים אני עוברת בין החדרים השונים בבונקר של היטלר. מטרת המשחק – להרוג את הצורר. בדרך אל המטרה אני משיגה רובה ומרססת בפיסטול שלי כל נאצי שעיני מספיקה לצוד. אני בת 10. מצד אחד, שוטף אותי אדרנלין שלא הכרתי, אני מפחדת להיתפס כאילו חיי תלויים בזה, אך יצר הנקמה מוביל אותי הלאה. על כתפיי הקטנות נחים סבא שנרצח באושוויץ ועוד 6 מיליון והם כולם רוצים שאגיע לסוף המשחק ואתקע לצורר כדור בראש, שאראה לו מה זה. מן הצד השני – אני חשה אשמה ובושה, אני מבינה בחושיי המתחדדים כי משהו אסור מתרחש על המסך שלי. התחושה מענגת ומרתיעה בו זמנית.
עידו סולימן נע בעבודותיו על אותו ציר מסוכן, מרגש ומעורר אשמה. בעזרת סדרת כרזות לסרטים פיקטיביים הוא קורא תיגר על זיכרוננו הקולקטיבי שנוסח בקפידה. עידו מפרק ומרכיב את הדימויים האסורים שנצרבו בתודעתנו. כך, תרבות הסטאלגים, סנאף, ופטישיזים מתערבבים עם סרטי הבורקס, מעוז הישראליות האחרת, ומניעים את הבטן הרכה של הצופה. התשוקה אל האפל שבזיכרוננו נבחנת מחדש דרך תרבות הפופ. הצפייה בעבודותיו מעלה תהיה – האם גם הדימוי המזוויע ביותר, החוזר ומשוכפל, ייהפך אף הוא ל”פופ”?
ציבור המתבקש לזכור, סופו לשכוח. בשפה העיצובית המובהקת שיצר, מציג עידו אזכורים לשואה העשויים להתפרש לכאורה כמוזילי אותו “יזכור”. אולם הם מבטאים בעיקר את תסכולם של מי שאין להם כבר כמעט דבר אישי עם השואה אך ינקו את המטען כולו. בני דור שלישי, המבקשים עתה לבדוק את מקומם ברצף הזיכרון ואולי אף להצליח לפרקו.
תמי ברנשטיין