פחם

ראשיתן של העבודות בסדרה פחם, גוף העבודות הנוכחי המוצג בתערוכה, נולד מסיוריו של אפשטיין ביער ירושלים בעקבות השריפה הגדולה שכילתה ממנה חלקים נרחבים. העצים העשנים והאפר שנותר על הקרקע, בעקבות השריפה, צולמו על ידי אפשטיין. תצלומים אלו “עוטפים” את התערוכה בבית האמנים, שעיקרה הוא מיצב מפסלים ואובייקטים שרופים.

עבור מקס אפשטיין, האמנות עוסקת במעגל השימושיות של חפצים שונים הסובבים אותנו: בנייתם, הרכבתם, השימוש הדומסטי בהם, בלייתם, שבירתם או שריפתם והיעלמותם בסוף דרכם. השריפה שהייתה למרכיב מרכזי ביצירותיו בשנים האחרונות היא כלי עבודה עבורו, כמו המכחול לצייר, האזמל לפסל או המצלמה עבור הצלם.

העצים והחפצים הנטושים, אותם אפשטיין אוסף ברחובות ירושלים, הם חומרי גלם באמנותו. הוא בונה מהם פסלים ובהמשך מעלה אותם באש או שורף בהדרגה עם מבער. חפצי העץ הם הכלי הפיסולי, עליהם הוא משרטט, מצייר או מפסל בעזרת הלהבות. לצד אלה הוא יוצר פיסול בחומר, שמשתלב במכלול היצירה. השילוב בין פריטי הריהוט השרופים והדמויות מרכיבים מרחב אדריכלי שהוא גם מרחב פיסולי בלתי שימושי. הבעירה והאש הם המוטיבים המאחדים בין כלל האובייקטים.

 אפשטיין מוצא במעשה השריפה מעין מעשה דאדאיסטי המכלה את עצמו – משתעשע בעצם העשייה, לועג לה ולבסוף מציג אותה כדי לזכות בתגובה רגשית מצידו של הצופה.

מעבר לחוויה הפיזית שיוצרים החפצים, עולה מתוך השריפה החוויה החושית של ריח השריפה והתנדפות האדים מתוך העץ. ריח השריפה וריח הסכנה של המשחק באש הוא ריח מעורר, חושני המספק דקות של התבוננות בחפץ שהיה יפה, שעולה באש, מתכלה והופך לשברירי ומתפרק.

השאלה אותה אפשטיין מעלה לדיון עוסקת במעגליות היצירה, התפרקות השימושים המקוריים והפוטנציאלים של החפץ והמשמעות החדשה אותה הוא מקבל, הן מבחינה היסטורית והן עיצובית. החפץ השרוף, יהיה זה כסא או שולחן, הופך לעדות זיכרון לחפץ המקורי, האוגר בתוכו את היסטורית השימוש בו ואת הסטורית האנשים אותם הוא שימש. עתה עולה אפשרות חיבור הצופה אל החפץ ומשמעויותיו החדשות במצבו החדש.