עתיד ורוד

שלמה סרי – “עתיד ורוד”

להיוולד צלם היא זכות או גזירת גורל השמורה לאלו מאיתנו שנולדו לאבות צלמים. ילדים ספונים מעל אמבטיות כימיקלים, מוקסמים מפלא הופעת התמונה מתוך נייר הצילום הרטוב. מתוך מסתורי חדר החושך של הצלם דוד סרי בקע ילד כזה – שלמה סרי. כשש שנים לאחר שהשלים שלמה את הפקת תערוכת צילומי אביו – ‘לבקש את הזמן שחלף’ (בתיאטרון ירושלים) וכארבע שנים לאחר הפקת הספר – “דוד סרי צילומים 1950-1930″ והתערוכה – ‘דוד סרי – המשפחה כמרחב אסתטי’ (במוזיאון הצילום בתל-חי), הוא משוטט בנופי הארץ, ממש כאביו 60 שנים לפניו, מחפש את החלום ומוצא את שברו. בהר חומה שיטוטו נעצר. האדמה המבותרת שנדחסה ונעלמה תחת כובד הדחפורים ומסת הבטון שיוועה לאדם שיעצור, יזעק את זעקתה ובהרף העין שעוד נותר מנוף הקדומים, ינציח את הודו ואת כניעתו. צילומיו של שלמה הם עדות. שנתיים וחצי של צילום בהר חומה מתקבצים לתערוכה ‘עתיד ורוד’. צילום סיזיפי, ממושמע, מפוכח ושזור בהומור מריר. צילום רומנטי במסורת הצילום ה’דון קיחוטי’ המאמין שיש עוד דברים שחשוב לומר, שיש עוד בני אדם קשובים, רצון ואמונה בשינוי, בעתיד טוב יותר, בו המילים ‘עתיד ורוד’ יוכלו להיכתב ללא סרקזם.
מזה שנתיים וחצי מצלם ומתעד שלמה סרי את מהלך הבנייה בשכונת “הר חומה”. ביתן משרד מכירות אחד שהיה צבוע כולו בורוד עז, נטוע בנוף חשוף ובתולי, משך את תשומת ליבו של סרי. בית פיקטיבי – מודל לא אמיתי של חלום שחוק על בית קטן, נווה במדבר, שדהה תחת שמש ישראלית קופחת. כמו הסוואה שאין בה צורך עוד או מעשה הונאה שתכליתו כבר גלויה לעין, הבית הורוד הציורי מתפרק ונמוג, הרי הבטון שרמסו את נופי המדבר מתגלים לעין על כל מטענם ההיסטורי, חברתי ופוליטי.
הפוליטיקה הכרוכה בבנייה בשולי ירושלים, קריסת חברת “חפציבה”, החלפת הידיים בין חברות הבנייה והקמת בניינים רבי קומות וצפופים המחליפים נופי טבע פתוחים, הם רק חלק מן ההיבטים הפוליטיים, חברתיים, כלכליים וסביבתיים שהופכים את “הר חומה” לאתר בניה שנוי במחלוקת.
במהלך תקופת הצילומים צצו כפטריות אחר הגשם אתרי בניה חדשים המשקיפים אל חורשות ומוצבים בנוף גבעות מדברי אדמדם המשתרע עד לקו האופק המרשים של הרי עבר הירדן המזרחי. בעקבותיהם הוצבו משרדי מכירות צבעוניים עטורים בשלטי פרסומת, המתהדרים בשמות כמו – “פנינת חפציבה”, “נופי זריחה”, “הכפר ההולנדי”, “החורשה שבהר”, “שערי דוד המלך” ו”אחוזת הר חומה”,
הנופים הבתוליים הפכו לאתרי חפירות המשופעים בהתחלות בנייה מסיביות – גושי בטון צפופים, מעליהם מתנוססים מנופי ענק, מסביבם בולדוזרים וכלי חפירה, מכוסים באבק שמעלות משאיות המתנייעות בכבדות בדרכי עפר, שחלקן הפכו ברבות הזמן לכבישי אספלט.