עירומות

אוצרת: קציעה עלון
האמנים המשתתפים: סשה אוקון, מאיר אפלפלד, דרור קרטה, יצחק ליבנה, אריק מירנדה, יגאל עוזרי, יאן ראוכוורגר, לאו ריי.

שיח גלריה עם האוצרת יתקיים בשבת, 16.5.09 בשעה 12:00.

ה”עירום הנשי” הוא ז’אנר המעוגן היטב במסורת תולדות האמנות המערבית. ה-Nude , שהוא מעשה של ייצוג אמנותי, לעומת ה-Naked הבשרי והחשוף, הפך בה לדיכוטומיה שגורה. מאידך, המהפכה הפמיניסטית ערערה על עצם הבחנה זו, קראה תיגר על הלגיטימיות האתית של הז’אנר והציבה את התשוקה הגברית הארוטית, לראיית הגוף הנשי בעירומו ולצריכתו, כמניע פטריארכאלי סמוי.
אמנות ישראלית בעשור הראשון של שנות האלפיים מגלה את העירום כז’אנר דומיננטי. התערוכה מבקשת להנכיח אך מעט מגאות זו של ייצוגי-עירום נשי, תוך התמקדות באלו שיצרו גברים – אתר המייצג באופן מובהק את הבעייתיות האתית הטמונה בו.
מה הם זרמי העומק אשר מחוללים גל זה, ומה הם התנאים המאפשרים לו נְראוּת? כיצד עלינו לקרוא צביר אקלקטי זה של ייצוגים? האם היצירות משעתקות ומשכפלות ייצוגים פטריארכאליים משפילים, או שמא הן מצליחות לכפות אופן אחר של התבוננות? מה בינן לבין פורנוגרפיה? ומה מעמדן בחברה אשר צורכת דרך קבע דימויי נשים עירומות? האם קיימת קריאה פמיניסטית ליצירות הללו?
יותר מאשר מציעה התערוכה רפרטואר סכמאטי ומובנה של תשובות, תפריט מוכן של טענות וטענות שכנגד, היא מציעה קווי מחשבה לדיון אפשרי, ומזמינה את הצופות והצופים ליטול בו חלק ולגבש להם אופני התבוננות ודעה עצמאיים, בשדה מרתק ונתון במחלוקת זה.

התערוכה מלווה בקטלוג.

עירומות / קציעה אלון

“מה שאני רואה בנראה לעין קובע מי אני. אני הוא מה שאני יכול לראות. מה שאני מעריץ שופט אותי. …הציור אינו יכול לעולם (אפילו אם הוא מאוד ירצה בכך) לחמוק מבחירות אתיות לחלוטין, משום שתכופות הוא משתוקק להפוך מצבים שהם מכול וכול אתיים לתופעתיים. …היומרה הבלתי נמנעת שלו להגדיש ולהפנט את המבט של הצופה מערבת אותו במזימה אתית ללא תקנה, שבה הוא משחק עם הזולת בבחינת מי שהוא- בתור מתבונן”.
(ז’אן לוק מריון)ה”עירום הנשי” הוא ז’אנר המעוגן היטב במסורת תולדות האמנות המערבית. הבחנתו של קנת’ קלארק בין מושג ה-Nude , כמעשה של ייצוג אמנותי, ל -Naked הבשרי והחשוף, הפך בה לדיכוטומיה שגורה. אולם, המהפכה הפמיניסטית קראה תיגר על עצם הבחנה זו והציבה את התשוקה הגברית לצריכת הגוף הנשי בעירומו כמניע פטריארכלי סמוי, המונח בתשתיתה של סוגה זו.
ספרו המפורסם של ג’ון ברגר “דרכי ראייה” (Ways of Seeing, 1972), אשר קבע כי “גברים פועלים, נשים נצפות”, יצר הבחנה קטגוריאלית בין מעמדם של גברים ונשים העומדים בפני האינסטנציה האונתולוגית של הציור. מבטו של הגבר, הרגיל בראיית האחר ובפיקוח עליו, אינו מבטה של האישה, אשר לומדת להשפילו מחשש לראות, קל וחומר להיראות. “אשה צריכה להשגיח על עצמה בלא הפסק,” כתב ברגר. “היא מלווה כמעט בלא הפוגה בדימוי שלה עצמה”.סוגת העירום הנשי, הכה נפוצה באמנות, תויגה כאחד מן האמצעים הויזואליים הבוטים של דיכוי גברי, אקט סימבולי של בעילה בו נוטלים חלק האמן והצופה גם יחד. האמנות הפמיניסטית הלוחמנית משנות ה- 70 ואילך קשרה בין אופן ייצוגן של נשים לבין מיעוט האמניות הקאנוניות וזעקה בפוסטרים של הגֶרילה גירלס: “האם נשים חייבות להיות עירומות בכדי להיכנס למוזיאון המטרופוליטן? פחות מחמישה אחוזים מן האמנים באגף לאמנות מודרנית הן נשים, למרות ששמונים וחמישה אחוזים מציורי העירום הם של נשים.”בהתייחסה לקורפוס הציורים האירופי העצום המעמיד במרכזו עירום נשי, כותבת לאה דובב:”בחינה קפדנית מגלה, שהתנוחה של הגוף כרוכה בעיקר בשיקולים של ראוות המיטב לצורך הבלעה/רמיזה של המסר האירוטי”, ומטעימה כי ככלל, הציור נעשה על ידי ציירים גברים ולמענם של צופים גברים. כך מוצאת עצמה הצופה הנשית במיקום בעייתי, המציב אותה כשותפה לחיפצונו האינסטרומנטלי של הגוף הנשי. למרות זאת, דובב מצביעה על הקושי הטמון בהחלת ערכים אתיים על מודוס אסתטי, ומסמנת את מה שהיא מכנה “דיוקנה הקרוע של אוהבת האמנות”.אמנות ישראלית בעשור הראשון של שנות האלפיים מגלה את העירום כסוגה דומיננטית. עם זאת, נחשול היצירות המציף אותנו, אשר מושאן “אישה עירומה”, אינו מוצא את ביטויו המלא בזירה המוזיאלית. התערוכה מבקשת להנכיח אך מעט מגאות זו של ייצוגי-עירום נשי תוך התמקדות באלו שיצרו גברים – אתר המייצג באופן מובהק את הפרובלמטיקה האתית הטמונה בו.מה הם זרמי העומק אשר מחוללים גל זה, ומה הם תנאי האפשרות המקנים לו נְראוּת? כיצד עלינו לקרוא צביר אקלקטי זה של ייצוגים? האם היצירות משעתקות ומשכפלות ייצוגים פטריארכאליים משפילים, או שמא הן מצליחות לתבוע אופן אחר של התבוננות? מה בינן לבין “פורנוגרפיה”? ומה מעמדן בחברה אשר צורכת דרך קבע דימויי נשים עירומות? האם קיימת “קריאה פמיניסטית” ליצירות הללו?
יותר מאשר אציע רפרטואר סכמטי של תשובות, תפריט מוכן של טענות וטענות שכנגד, ברצוני להתוות קווי מחשבה לדיון אפשרי ולהזמין את הצופות והצופים ליטול בו חלק ולגבש להם אופני התבוננות ודעה עצמאיים בשדה נתון במחלוקת זה.

***

אפשרות קיומם של ייצוגי נשים ערומות במרחב הציבורי אינה אפשרות ברורה או מובנת מאליה. ההיסטוריה של האמנות המערבית מספרת סיפור גנאולוגי שתחילתו ב”עירום הקדוש” במקדש היווני, המשכו ב”עירום בכסות קדושה” של הרנסנס, בו נוצר מערך הסוואה שלם לציורי עירום נועזים תחת שמות מיתולוגיים ורפרור אל אותה מורשת, סיומו- בעירום החילוני, המנושל מכל הילת קדושה ואיסור. ללא ספק, מודוס הציור ואופני הייצוג של העירום הנשי כרוכים ללא הפרד במעמדן האזרחי של נשים בכל תקופה ותקופה, וביחס למיניות בכללה. פתיחות אל הגופני היא תנאי אפשרות ראשון בהכלת יצוגי עירום, ובאי קטלוגם כ”תועבה” או כ”פגיעה במוסר”.

בספרה החשובThe Female Nude טוענת לינדה נידכי העירום הנשי הוא לב ליבה של אמנות המערב, האייקון שלה. הוא מגלם בחובו מראה נרקיסיסטית המאפשרת למערב לצרוך עצמו כ”נאור” וכ”מתורבת” ומעניקה לציירים הגברים את העונג הרב הטמון ב”ביות” וב”הפיכה לתרבות גבוהה” את מה שנחשב סמלו של הטבע הגולמי, החייתי, שטוף התשוקה – הגוף הנשי.

הספֵירה הישראלית של תולדות האמנות מתאפיינת בקו אירופוצנטרי מובהק ומקושרת בחבל טבורה למסורת הציור האירופי, בו חולש העירום הנשי על חלקים נרחבים. בקריאה זו יהוו ציורי העירום הישראלים סימפטום לתשוקת האירופיזציה המקננת בהם בסתר. בנוסף לכך, מטענים פטריארכאליים מאפיינים את ישראל, הסוגדת לגבריות במופעיה השונים, והצבאיים במיוחד. נשים כמוצר צריכה, כחפץ, כמושא לעשייה לא מכבדת, “מוזרקות” אלינו בכל שעה משעות היום.

שתי פנים אלו, הן של הייצוג העצמי כסובייקט שעיבד זה מכבר את תחומו של הארוטי, ועתה הוא מתענג עליו בנינוחות, והן של המבט הפטריארכאלי החומד, משוקעות בקרקעיתו של ציור העירום הישראלי. אולם מעבר לפרמטרים הביקורתיים הללו מסתתרות יצירות אמנות מצוינות, שאינן ניתנות לרדוקציה למערך פרמטרים חיצוני. “הצייר עובר דרך קטסטרופה, או דרך דליקה, ומותיר על פני הבד את עקבתו של אותו מעבר, כמו קפיצה המובילה אותו מן הכאוס אל הקומפוזיציה”, כותבים ז’יל דלז ופליקס גואטרי. האם אכן אנו יכולים להבחין בין עירום נשי המכה בנו מפרספקטיבה פמיניסטית, לבין יצירות שנעשו על ידי גברים? נשים וגברים כאחד עוברים דרך ה”דליקה”, דרך ה”קטסטרופה” של הבשר החי בעירומו, “קטסטרופה” שהיא לעיתים יפה להפליא.

ציור העירום הופך אותנו למי שצופים בעירום ומתענגים עליו, שותפים לאותה “מזימה אתית ללא תקנה”. אולם איננו רק צופים. אנו גם האישה העירומה עצמה, כפי שהצייר או הצלם הם גם האישה העומדת לפנינו בעירומה. העירום הנשי הוא גם מודוס של “דיוקן עצמי” מהופך, אופן ייצוג, בו “נחשפת הממשות” של הגבר הלבוש – כאשה העומדת עירומה בפני העולם. זהו ייצוג מופתי של פגיעות, המשתמש בהיפוך המגדרי בכדי להעצימו. כך הופך הגוף הנשי העירום גם למטאפורה על חוסר עוצמה, פחד, חוסר ביטחון, ופגיעות פוליטית, המתקיימים באופן דיאלקטי, לצד “ביטחון היתר” המופגן ביכולת לצרוך עירום “בלא להתרגש”.

“האמן הוא מי שמאלף מורגשים, ממציא מורגשים, יוצר מורגשים, בקשר עם הנתפסים או החזיונות שהוא מעניק לנו. הוא אינו יוצר אותם אך ורק ביצירתו, הוא מעניק לנו אותם וגורם לנו להתהוות עמם- הוא כולל אותנו בתוך התרכובת”, כותבים דלז וגואטרי. העירום הנשי הוא נקודת ההתפרצות של האינטימי ביותר ושל המפולש ביותר, זירה המאיימת עלינו ומענגת אותנו בו זמנית. הפרטי שהפך ציבורי, הגופני שהפך אסתטי, הדומם שהפך אירוטי, שולחים מחושים זעירים אך רבי עוצמה אל עבר גופנו שלנו, מחשבותינו, מוחנו. ציורי העירום בתערוכה מהדהדים את דבריו הפואטיים של עמנואל לוינס: “העירום האירוטי הוא איפוא כמו היפוך משמעות, סימון, המסמן שלא כהלכה, בהירות שנהפכה ללהט וללילה”.

מקורות:
ג’ון ברגר, “דרכי ראייה”, תרגום: דפנה לוי, מוזה (2001)
לאה דובב, “העין והגוף: אי נחת באסתטיקה פמיניסטית”, זמנים, גליון 46-47 (חורף 1993)
ז’יל דלז ופליקס גואטרי, מהי פילוסופיה?, תרגום: אבנר להב (תל-אביב: רסלינג, 2008).
שרה חינסקי, “עיניים עצומות לרווחה: על תסמונת הלבקנות הנרכשת בשדה האמנות הישראלי”, תיאוריה וביקורת 20 (2002), עמ’ 87-57.
זאב לוי, האחר והאחריות: עיונים בפילוסופיה של עמנואל לוינס (ירושלים: מאגנס, 1997), עמ’ 205.
ז’אן לוק מריון, על העודפות, תרגום: סמדר בוסתן (תל אביב: רסלינג, 2007).
Kenneth Clark, The Nude: A Study un Ideal Form (London: Murray, 1956).
Linda Nead, The female nude – Art, obscenity and sexuality (London: Routledge, 1992).