שלומי ללוש, ואז השום מת..., 2011, שמן על בד
עדיין לא ציירתי עצמי עם המשקפיים החדשים… | תערוכה בסדרת נדבך 17
שלומי ללוש
אוצרת: יעל גילעת
14 ביולי — 20 באוגוסט, 2012
כמה מכחולים מחזיק ולאסקז בידו השמאלית ב”לס מנינס” (1656)? ואיזה מכחול בידו הימנית? ומה מגולם בתנוחת גופו ביחס למה שעיניו רואות וידו מציירת? שלומי ללוש חוקר את ולאסקז כצייר שפעולת הציור, על חושניותה וחומריותה, על הגופניות הגלומה בה מעוררות תשוקתו לא פחות מעצם המושא המצויר. פעולת הציור היא מעשה הציור. ובתווך בין הצייר המצייר לצייר המצויר משוטטות הראיה והתודעה.
שלומי ללוש הוא צייר פיגורטיבי, שרוב עבודותיו עד לתקופה האחרונה הן דיוקנאות עצמיים. במקביל לדיוקנאות הגדולים, עם זאת, נופים ותפנימים היו גם הם למושאי התבוננות של ללוש. נופי העמקים, העורבים, הסלק, הרימונים והשום – שבאמת התייבש במעמדו המיוסר כמודל, מהווים גם הם סוג של דיוקן.
הריאליזם “בא בגבולו”, כנאמר במשנה על רבן גמליאל שהלך לרחוץ בבית המרחץ בעכו, לנוכח פסל אפרודיטה ( משנה ע”ז, פ”ג, מ”ד). אם כן, הריאליזם אינו המטרה, כפי שעבודה זרה אינה הייתה מטרת הרחצה של רבן גמליאל. אצל ללוש הריאליזם הוא אמצעי לפעולה של טרנספורמציה, של המרת חולשה בעוצמה, כזב הראיה לקונקרטיות של הציור. הציור אינו מחקה את המציאות אלא מפרק ומרכיב אותה מחדש. על כן, לצד הניב הפואטי והמלנכולי הנוכח בעבודות, רבה גם האכזריות הנמצאת במבט החודר, בפוזה הלא מחמיאה, במחווה הבלתי מתפשרת, באדום הסלק החצוי, בפה הפתוח ובסכין הציירים הבוהקת. גם משך הפעולה מגלם זאת. שעות ההתבוננות הרבות באובייקט מן החיים, מהוות חלק אינטגרלי של המעמד המגייס את כל כוחות הנפש להנחת הכתם שאינו מתאמץ לחקות דבר-מה בעולם אלא להניח דבר-מה בעולם. כל הנחה היא עצירה והנעה מחדש של התהליך כבנייה רפרנטית לגוף הצייר ולגופו כמושא הציור. הקושי, הכאב והיופי הם גופניים ומוחשיים בציוריו של שלומי ללוש. אותו מתח מתגלה בפלטה הציורית שהיא עשירה גם באיפוקה, דשנה בגוני ביניים, בחיפוש אחר מוליכות הכתם ללא מריחתו על חשבון ה”ניראות” היפה.
שלומי ללוש הוא צייר צעיר, מודע להיסטוריה של הציור ולציור כהיסטוריה, כביוגרפיה, כראי של תקופה. הוא אדם דתי, שחייו מתנהלים בין הוראת אמנות לעשיית האמנות בעפולה וסביבותיה. אבל גם אלה, בדומה לריאליזם, לא הפכו לעקרונות נוסחתיים. עבודותיו של שלומי ללוש, מונעות מהמתח בין היעדר המימוש המיוחל בציור הבודד לבין התשוקה להשיגו דרך הציור הבא. כל ציור הוא בחזקת משקפיים חדשים שעדיין לא צוירו.

עדיין לא ציירתי עצמי עם המשקפיים החדשים… | תערוכה בסדרת נדבך 17, שלומי ללוש, ואז השום מת..., 2011, שמן על בד  

עדיין לא ציירתי עצמי עם המשקפיים החדשים… | תערוכה בסדרת נדבך 17, שלומי ללוש, תהילה, 2007, שמן על בד