סימה גיל, מראה הצבה בתערוכה. צילום: דניאל חנוך
ניוֹבֶּה | תערוכה בסדרת נדבך 24
סימה גיל
אוצרת: לאה אביטל
2 בנובמבר, 2024 — 4 בינואר, 2025
אין צורך לשכנע איש ביופייה האבסולוטי של מזרקה קפואה. רחש המים מתחלף בדומייה, ושאון העיר מפנה מקומו למופע חזותי חדש, העוטה בקפיאתו כתר או תכשיט מנצנץ. מראה מעין זה, שנגלה לאמנית בעיר אירופאית, היה מקור ההשראה לתערוכה הנוכחית; רגע שהוא נס המים, שהפכו לסלע והיו לפסל. אותו נס פשוט, חוק בסיסי הנוגע לשינוי מצב צבירה מנוזל למוצק ובחזרה, מתקיים בעבודתה של סימה גיל באמצעות חומרים, כמו קרמיקה וזכוכית, שבהם טווח התנועה של החומר מצריך ידע טכני, אך מְזמן גם התנסויות מפְרות.
במרכז התערוכה שתי מזרקות: האחת, עשויה מקרמיקה ומזכוכית, מדמה מזרקה קפואה; האחרת, בדמות דיוקן האמנית, דמעות הזולגות מעיניה ממלאות את אגנה. המזרקה – אלמנט אדריכלי, הממוקם בדרך כלל במרכזי ערים וגנים ומְרכז מסביבו מפגש אנושי – שואבת את מבניה ואת תנועתה מן הטבע ומופעלת על ידי מערכת הזנה עצמית ומחזורית של מים זורמים.
תחת כישוף החורף, כאשר הטמפרטורות יורדות אל מתחת לאפס וכמות האנשים דלילה, יד הטבע מחליפה את מלאכת האדם. המזרקה – מיקרו-טבע מלאכותי – מתמגנטת אל תוך הזמן והמרחב וכמו קופאת עמהם. בקפיאתה היא פותחת את דלתה העירונית לסדר קוסמי חדש, ורגע דומייה זה ממוסס את הדיכוטומיה בין המלאכותי לטבעי ובין האישי-פרטי לציבורי.
העבודות מעלות על הדעת גם את סיפורה הטרגי של ניובה (Niobe) מן המיתולוגיה היוונית, שצערה העמוק המשיך להנביע את דמעותיה כנחל, גם לאחר שקללה איבנה את גופה והפכה אותה לסלע. גופה האנושי הפך לטבע נצחי. כאשר מֵי צער בוקעים מחלונות הנפש (העיניים), הגוף הוא כמזרקה. המכניקה של המזרקה העירונית הופכת בגוף האנושי למכניקה שבבסיסה רגש, שהוא מנוע המזרקה. בדומה לסיפורה של ניובה, מידת הרגש היא לא כמידת הגוף, אלא היא חורגת ממנו בהרבה.
לאה אביטל