נזורי | זוכת הפרס לאמנות חזותית ע"ש מירון סימה לשנת 2019

מנימוקי השופטות: מיכל ממיט וורקה, ילידת 1982, עלתה בגיל שנתיים מאתיופיה לישראל במסגרת מבצע משה וגדלה בנתניה. היא בוגרת המחלקה לאמנות בשנקר, והשכלתה הציורית כוללת גם הכשרה אצל ישראל הירשברג וארם גרשוני. בשנים האחרונות חיה ויוצרת בתל אביב.

וורקה מייצגת דור חדש של אמנים ממוצא אתיופי, העוסקים לא רק במסורת העדה ובשגרת הקיום של חבריה בישראל, אלא נותנים נראות לסוגיות חברתיות הקשורות במאבק על התקבלותם, זהותם ושייכותם של בני העדה האתיופית כחלק אינטגרלי מהחברה הישראלית.
קולה האישי של וורקה – כאמנית, כאישה וכאידיאליסטית, המפלסת את דרכה בחברה הגמונית וסטריאוטיפית – הוא גם קולו של קולקטיב מודחק, מיעוט מושתק. היא מודעת לכוחה כאמנית המגיבה לרוח הזמן, למקום, ולקונפליקטים בשיח התרבותי, החברתי, הפוליטי והאמנותי. כבר בתערוכת הבוגרים של שנקר בשנת 2013, סימנה מבקרת האמנות גליה יהב את עבודותיה של וורקה כ “ציור במסורת הריאליזם החברתי החדש, זה שאחרי הציור־הרע ואמנות המחאה, העוסק בטון ארסי ביחס הפוליטי המתנשא לשחורים ובסוגיית המוצא והמעמד”.

העושר הצבעוני והמבע החד המאפיינים את ציוריה הפיגורטיביים של וורקה, יוצרים חיבור מקורי ומזוקק בין יופי, אהבה ומסורת (השימוש בטקסטיל אתיופי מסורתי – צעיפים ושמלות, או בחפצים המסמלים את העדה), לבין אמירה ביקורתית אותה היא שותלת בתוך הציורים באמצעות שילוט חוצות, תמרורי תנועה או במתן כותרות רבות-משמעות, לדוגמה: דיוקן איש כהה עור נקרא “איש בלתי נראה” (2017) ; בציור העוסק בחרם שהטילו יקבי ברקן על עובדים יוצאי אתיופיה, “מטעמי כשרות”, מציץ בקבוק יין מאחורי כתף האמנית ונקרא: “יין ברקן מאחורי השחורים” (2018); בציור מהתבוננות על רחוב תל-אביבי ובניין באוהאוס טיפוסי, שותלת האמנית שלט עם הכיתוב “רחוב אדיס אבבה” (2018) ; כשהאמנית שותלת בנוף התל אביבי “הלבן” את התת-מודע הקולקטיבי של בני העדה האתיופית, היא עושה זאת, לדבריה, “נגד השכחה”, ובאותה נשימה גם מכריזה – “העיר שלנו גם” .
וורקה אוספת את מושאי הציור שלה בשיטוט יומיומי, שגרתי, בתל אביב. היא מתבוננת באנשים, בבתים, בגינות ציבוריות ומציירת בעיקר דיוקנאות ונוף עירוני. בכל עבודותיה משובצות דמויות כהות עור –
עובד זר מאפריקה שהאמנית הכירה בבית-קפה בו עבדה; עוברי אורח אקראיים שביקשה לציירם; מכרים או זרים, בני העדה האתיופית; ודמותה שלה (לרוב עם סממנים מסורתיים).
עבודותיה יוצרות קולאז’ רב-תרבותי המתגבש לכדי דיוקן אנושי וחומל אשר מרכיב את השלם – דיוקן יחיד-דיוקן רבים.

בוועדת הפרס ישבו: טלי בן-נון, אוצרת עצמאית, אלן גינתון אוצרת אמנות ישראלית , שרון פוליאקין, אמנית וראש התוכנית לתואר שני באמנות, אוניברסיטת חיפה