שלמה יהודיין, הר ציון, 1993, צבעי מים
נופים בצבעי מים
אוצרת: חנה אשהיים
27 בינואר — 25 במרץ, 2007
מזה כחמישים שנה מצייר שלמה יהודיין את נופי הארץ, תר אחר נוסחאות ליריות לנוף הארצישראלי, מבניהם הארכיטקטוניים ותוכנם של הנופים והמקומות. שקיפות הצבע ואיכויות האבן השונות מגדירים בבירור את השייכות המקומית של כל אתר ואתר. בציוריו מעניק יהודיין ביטוי לריאליזם מקומי, כמעט בוטה, בלתי מסוגנן במפגיע ולעולם כן ונטול אשליות. הוא בוחר במקום ובזמן כנקודות המוצא לציוריו ומקבל את מושא הציור הנבחר בהכנעה, תוך כדי ויתור על חירותו, כמעט תוך ביטול עצמי. הקו חשוב פחות מן הצבע ביצירת המקצב הפנימי של הציור, בגילוי רזיו, ובה בעת נשאר יהודיין מעוגן במסורת האמנותית של ציור האקוורל הקלאסי, שלודביג בלום ואנה טיכו הם בין מיצגיו המקומיים. יהודיין אינו מתלהב מן הנוף, הוא טבוע בתוכו, אין הוא תייר מזדמן, המנסה לנכס לעצמו מקום זה או אחר. זהות המקום ונצחיותו מדגישות אצל יהודיין את ארעיות האדם בתוך הנוף היצוק ואינאונותו בפני תהפוכות העתים. (חנה אשהיים)
מזה חמישים שנה מצייר שלמה יהודיין את נופי הארץ. הוא תר אחר נוסחאות ליריות לנוף הארצישראלי, לאבן הירושלמית הבוהקת, העמידה, אשר נצחיותה מלכדת אותה עם בהירותו הסטאטית של הציור הייצוגי. בעוד שמבניהם הארכיטקטוניים ותוכנם של הנופים והמקומות דומים, שקיפות הצבע ואיכויות האבן השונות מגדירים בבירור את שייכותו המקומית של כל אתר ואתר.
באהבה וביראה מזדרז יהודיין לצייר את המקומות, שמא יישמטו ויאבדו לו. הוא משקיף, מתבונן ולוכד, וכך מתוך סבלנות אדירה ואיפוק רגיש, במיומנות של רב-אמן, מצליחות משיכות המכחול שלו להעביר את יופיים הדרמטי ללא פרשנויות מיותרות.
בציוריו נותן יהודיין ביטוי לריאליזם מקומי, כמעט בוטה, בלתי מסוגנן במפגיע ולעולם כן ונטול אשליות. הוא בוחר במקום ובזמן כנקודות המוצא לציוריו ומקבל את מושא הציור הנבחר בהכנעה, תוך ויתור על חירותו, כמעט תוך ביטול עצמי. הקו חשוב פחות מן הצבע ביצירת המקצב הפנימי של הציור, בגילוי רזיו. יהודיין נותר מעוגן במסורת האמנותית של ציור האקוורל הקלאסי, המיוצגת במקומותינו על ידי לודביג בלום ואנה טיכו.
יהודיין אינו מתלהב מן הנוף, הוא טבוע בתוכו, אין הוא תייר מזדמן, המנסה לנכס לעצמו מקום זה או אחר. המקומות תובעים את כבודם ודורשים מן הצייר התמודדות עיקשת עם כל מרכיב בזהותם. זהות המקום ונצחיותו מדגישות אצל יהודיין את ארעיות האדם בתוך הנוף היצוק ואינאונותו בפני תהפוכות העתים.
בציוריו יש מן המציצנות, הנמצאת בציורי הטבע הדומם – התבוננות רגעית של בן תמותה, מתוך שותפות ההוויה, במה שיוותר עם הסתלקותו. יהודיין בונה הרמוניה הנובעת מהכרת שלמות הנוף הקיים – מציאות שלעולם ניצבת ממול; הוא כולא את הזמן, אוצר את הנוף ומנציח אותו במכחולו העדין והמיומן. בציוריו אין היבט דתי, אידיאולוגי או פוליטי, אם כי מושא ציוריו רווי בחומרים אלו. אפשר שמורכבות זו של הנוף הארציראשלי בתחילת המאה העשרים ואחת היא שמחזירה את האמן אל האקוורל הריאליסטי.