נְיָרות לרַאנַא

בתערוכה ‘נְיָרות לרַאנַא’ מציגה חדוה הרכבי רישומי פחם ואקוורלים מן העשור האחרון. שפתה היא שפת סתרים, בה חוזרים כתווים סימנים כתמיים, אנכים וקצרים, המהדהדים בסטקטו עד לכדי אמירה עיקשת, בלתי מוותרת, כסימון של גיאוגרפיה נפשית. ‘נְיָרות לרַאנַא’ הם מכתבים סודיים, של הברות קטועות, שמשפטיהם ידועים לכותבת בלבד. עיקרון ה”מכתב” מבהיר מבנה עבודות, בהן המיחבר עשוי שורות מקבילות של שרבוט כמו-קליגראפי המטשטש וסותם את עצמו. אלה הם רישומים/רשימות של מילות-סבך, של היגד האומר את הבלתי ניתן לאמירה, את הצורך הנורא להגיד, לעתים אף לצעוק, ובה-בעת את המיאון לומר מפורשות, לגונן על סוד. “מכתביה” של חדוה הרכבי לא יישַלחו לשום מען, ולכן גם לא יֵיענו. וגם אם מוצגים ה”מכתבים” הללו לציבור, דהיינו – כאילו מועַנו לצופים וחילקו עמם אינטימיות כמוסה – הם נותרו כדיבוב סודי של האמנית את תהומותיה. אם כך, שמא לא דיבור זה כי אם קשב, הטיית אוזן חזותית לצלילי התהומות ולשיבושם? ושמא ניתן לתמצת את סך הרגישות האסתטית הגבוהה הזו, כאסתטיקה של חורבות הדיבור הפנימי?
(גדעון עפרת, מתוך הקטלוג המלווה את התערוכה)