משהו כתוב שם

בין שירה לציור – מפגש בין מיכל גוברין ואורנה מילוא עם צאת ספרן “אמרה ירושלים” – יום ד’, 17.6.09 בשעה 19:00.
שיח גלריה בהשתתפות דורון ליבנה, אבי מאיו ואירית לוין – יום ה’, 2.7.09 בשעה 19:00.

התערוכה עוסקת בנושא המחסום, שלו מקום מרכזי בעבודותיה של אורנה מילוא מזה שני עשורים. את דימוי המחסום חוקרת האמנית הן מן הצד התיאורטי והן מן הצד הייצוגי במרחב החשיבה התרבותי שבתוכו יוצר הדימוי קשת רחבה של הקשרים בציור, ברישום, במיצב ובמיצג, כשהוא מקיים אופנים שונים של דיאלוג בין מילה לחומר.
עבודותיה של מילוא מעלות שאלות קיומיות בדבר המתכלה והחולף, כמו גם בדבר הזיכרון ואפשרויות התקיימותה של היצירה בו. במטאפורות טקסטואליות וציוריות, בכוריאוגרפיה אניגמטית לוכדת האמנית תנועה וזמן, מצרפת מקצבים מנוגדים ורצפים משתנים. היא מפגישה בין מכלול דיסציפלינות ומדיה: ציור, תיאטרון, יהדות, שירה — מקורות אותם ספגה בבית הוריה. “כשאני קוראת מילה אני שומעת מילה”, אומרת מילוא. בתערוכה נבדקים יחסי הגומלין בין המצעים השונים של הציור לבין תכניו. בדיקה זו שופכת אור משתנה על מוטיב המחסום. ניתן לציין מספר מאפיינים המלווים את יצירתה של מילוא לאורך השנים: חיפוש ומחקר במגווני המדיה; עיסוק בשפה, פירוקה והרכבתה מחדש לשם יצירת הקשרים חדשים; התייחסות חופשית אל התנ”ך כמקור שירה; בדיקת היחסים בין כתיבה לציור והגבולות בין המילולי לדימוי; עיסוק בחסימה בחלל ובאור ותהייה על מימד הזמן.

הציורים המוארכים מופיעים לראשונה בסדרה “תמר ויהודה” )בראשית לח’( שהוצגה בבית האמנים בירושלים ב .1990- בעבודות שמן על עץ ובד נעשה שימוש בטקסט התנ”כי תוך פירוק והרכבה מחדש של פעלים, תיאורי זמן ומקום, כאשר הפורמט הארוך מציע מעין “שורה”, שבה מופיע רצף וויזואלי.
מאוחר יותר מתרכזות העבודות הללו בנופים מקומיים הנעים בין פיגורציה להפשטה כשהם מפגישים את האורבאני, התעשייתי, עם החלומי. הפורמט המוארך לוכד רצף של תנועה המתרחשת בזמן. בתקופה מאוחרת יותר ממקמת מילוא זוגות מילים מטקסט תנ”כי בקצוות ומותירה את מרכז התמונה ריק וכך מתרחש חיפוש מתמיד אחר מרכז העבודה באמצעות הקצוות. מחסומים ומחיצות המופיעים בכיתוב ובדימויים מייצרים הפרעות בנוף. לעיתים מופיעים בעבודות קטעים אטומים, אפלים ,המשרים תחושה של תוגה.

בסדרת ציורים מאוחרת, שצוירה על גבי מגירות מרובעות, מציגה מילוא כעין פרגמנטים של נוף — נופים פנימיים המכונסים בתוך עצמם, המבליחים מתוך שכבות על שכבות של צבע שמן שכמו אוצרות בהן את רובדי הזמן, כשהמבט עובר מפנים הסטודיו כלפי חוץ — מבט מחלון. בנוסף, מוצג מקבץ רישומים על נייר מהשנים 2009-2008 אף הוא בפורמט מוארך, המתאפיין במקטעי נוף פסטורליים ואורבאניים כאחד.

העבודה בזכוכית תחילתה במיצג המלח שהוצג בגלריית המשרד בתל–אביב (1995) והמשכה במיצג מתהווה בגלריית הקיבוץ (2000)ובמיצג–מיצב הסתר פנים במוזיאון ישראל ( .(2002במיצג שהעלתה בגלריית הקיבוץ ציירה מילוא וכתבה בחימר על שני צידיהם של לוחות זכוכית שניצבו במרכז, תוך גריעה ומחיקה עד לשקיפות מוחלטת שהעלימה את הציור. לדברי מילוא, “הציור מתהווה בדרך כלל מתוך התהליך של הוספת שכבה על שכבה. במיצגי הזכוכיות התהליך הוא הפוך: המחיקה, גריעת החומר, היא
שיוצרת את הציור. בסוף המיצג מגיעים אל הזכוכית החשופה.” במיצג–מיצב במוזיאון ישראל המשיכה מילוא לעסוק בשאלת הראייה ומה שחוסם אותה. היא ציירה על הזכוכית, כשבתהליך גריעת החומר ומחיקתו נמחקים ונחשפים ציורים ותוך כדי כך ציטטה כבכתב ראי, פסוקים מתהילים ומאיוב. כך עוברת עבודת הזכוכית בהדרגה מאטום לשקוף, כשבתהליך הצמצום והפחתת המתח בין היש לאַין היא מגיעה לחשיפת המצע, לשקיפות.

בעבודות הזכוכית האחרונות, בתהליך הגריעה וההוספה משני צידי הלוח, משתמשת מילוא בפורצלן נוזלי ובפיגמנט שחור. הצבע השחור מעניק נגיעה ציורית לעבודות דמויות התחריט. “בזכוכיות החדשות מהתקופה האחרונה”, אומרת מילוא, “אני עוסקת בשרידים במה שנשאר לאחר המחיקה. מה שנשאר הם פרגמנטים של ציורים עתיקים, בתוך משטחים מחוקים חלקית או מטושטשים. שרידי תרבויות עברו, האם הם מצליחים לשרוד?”. העבודה על שני צידי הזכוכית יוצרת תחושה של הליכה בין קטבים, נגאטיב ופוזיטיב, יום ולילה, תחושה שעלתה גם מן העבודות המוארכות.

העבודה על מצע ציורי שקוף — זכוכית או רשת — נובעת לדברי האמנית מתוך המחשבה שהציור הקונוונציונלי כשלעצמו מהווה מעין מחסום פיסי בחלל, בעוד שמצע כמו זכוכית או רשת מאפשר לצופה חיבור וזרימה בין הציור לבין החוץ. עבודות ומיצב ברשת הוצגו בתערוכה “מבעד” בבית האמנים בתל–אביב (2004 .(הרשת, שהיא אמצעי חציצה כשם שהיא אמצעי מעבר, מציעה הרחבה של השיח בדבר הפער בין הנשאר למתכלה. לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים לצייר על רשת, עובדת מילוא בפורצלן נוזלי. טכניקה זו כוללת טבילה של הרשת בפורצלן נוזלי וסמיך, כשהנוזל מתמתח על פני ריבוע הרשת. לאחר ייבוש הרשת עובדת האמנית על חירורה במחט, ויוצרת בה בעת תחושה של התפוררות והכחדה כמו גם מעשה של תחרה עדינה. ההכחדה משולה לגריעה כאשר מעשה התחרה מסמל את הרישום והכתיבה, התוצאה היא תנודות עין הצופה בין גבולות המתהווה לבין מחיקתו. במיקומן של הנקודות בהן נבקע החומר, פועל גם אלמנט של מקריות: “יש לי פלירט עם המקריות …המקריות מזמנת המון אפשרויות, והאמנות היא החיפוש אחר הזימון הזה”, אומרת מילוא. הפורמט הלבן, הזעיר ,המצפין בתוכו את הטקסט, כתחרה על סף האינות, הנו משל לרליקיה המוצגת בוויטרינה. גם כאן מילוא בודקת את גבולות החומר, כמעט עד סף התפוררותו.

העבודות הראשונות בשעם נוצרו בסוף שנות ה– 90 ועסקו אף הן במושגי החסימה והגבול. המילה “גבולות” אף מתפקדת לעיתים כתיחום פיסי בציור. בציורים אלה, שאופיים רישומי, מציירת מילוא על צידו ה”הפוך” של השעם, שהטקסטורה שלו חשופה ומחוררת. העבודות מהדהדות מקטעי נוף או פרגמנטים של מפה טופוגרפית וגם כאן מערבת האמנית את השפה, כשהיא מצפינה בעבודה את המילה” גבולות”, ההופכת להיות כעין תו מוסיקלי בתוך הציור. השפה הציורית והשפה סמנטית מתאחדות לצליל קוהרנטי.
העבודות בפורמט קטן, בפּנדה ובעפרון, נוטות להפשטה. הן מפגישות בין נופים מנוגדים — ים ומדבר, כאשר הצבעוניות המונוכרומטית שלהן משרה אווירה של מסתורין.

ההתבוננות בעבודותיה של מילוא אינה תמיד נהירה לצופה. האמנית הופכת את המילה להתרחשות חזותית ומפיקה משמעויות מן הסתירה. רבדים פסיכולוגיים ופילוסופיים בעבודות מנגישים את הקבוע עם החולף. המחסומים שנפתחים ומוּסָרים עם הזמן בעבודות השונות הם גם מטאפורה להוויה פנימית.