אורית ליבנה, ללא כותרת, 2008, שמן על בד., צילום: שי הלוי
מרחבי זיכרון | ציורים 2007 – 2010
אורית ליבנה
אוצרת: אמילי ד. בילסקי
5 בפברואר — 12 במרץ, 2011
בסדרת העבודות המוצגות, מבקשת אורית ליבנה למצוא מקבילות חזותיות לתהליכי הזיכרון. הבדים קורני-האור שלה מבטאים את מערכת-היחסים המורכבת בין ההווה לעבר בחייו של אדם. ליבנה חוקרת את הדרכים בהן זיכרונות של מקומות יכולים לעצב את האופן בו אנו חווים את העולם.
בסדרת ציורים זו, עִניינהּ של ליבנה הוא הדרך, שבה מעצבים זיכרונות של מקומות את חוויות-העולם שלנו. בבדים קורנים אלה היא מביעה את מערכת-היחסים המורכבת בין עבר להווה בחיי האדם. ליבנה נולדה בישראל אך רוב שנות ילדותה עברו בצרפת וזיכרונות האקלים, הטופוגרפיה והאדריכלות המיוחדים לה ניכרים בציורים אלה. פארקים אירופיים אלגנטיים ויערות עבותים, חללי-פנים גותיים באורם המתנוצץ וחדר ימי-ביניימי קְמור תקרה הם מרחבי זיכרון המעוררים טווח של הלכי-רוח: שלווה, מסתורין, מאוּיימות, או פיוס.
ב-Bois de Boulogne ou le temps perdu (‘יער בולון, או הזמן האבוד’), הצבעוניוּת האפורה והיטשטשות קווי-המתאר מעלים לעינינו את האווירה הערפילית ואת אור-השמש הקלוש של יום שלהי-סתיו בצפון אירופה. כשאנו קרֵבים אל הבד אנחנו נעשים מודעים לתבנית-עיטור עדינה, המכסה את מלוא פני השטח. תבנית זו מופיעה כקווים כהים על רקע חיוור ולחלופין – כקווים לבנים על רקע כהה – ויוצרת כעין הינומה, שמבעדו אנו משקיפים על הסצנה. ליבנה פיתחה את המבנה הצורני הזה – ריבּוּד אימז’ים – המתווך בין הווה לעבר, כיוון שהיא מבקשת ליצור בעבודות אלה שווי-ערך חזותיים לתהליכי זיכרון. היא מתווה בשקידה תבנית צורות חוזרות ונשנות על שטח פני הבד, שדרכה אנו מסתכלים אל חלל נסוג לעומק התמונה ונכנסים כביכול מבעד לחלון אל העבר.
ב-La prisonnière (‘האסירה’), האפלה שבתפנים גותי ריק משוּכֶּכת במעברים דקים מן הדקים של עיטור עדין בגוני-פסטל ורודים, תכולים וצהובים חיוורים. תבנית-צורות זו, הדומה לְמתכונת חלון-השוֹשן הגותי, נוצרה באמצעות פיסת-תחרה, שנרקמה בידי אִמהּ של ליבנה, אשר הוסתרה בילדותה במנזר בצרפת במלחמת העולם השניה. מעשה-תחרה זה, מזכרת מוחשית מן העבר, נעשה פריזמה שמבעדה אנו רואים את הסצנה.
עיסוקה של ליבנה בילדותה ובתולדות משפחתה הוא ההקשר המיידי של הציורים, אבל עבודות אלה מהדהדות מעבר לביוגרפיה הפרטית שלה. כולנו מעוצבים בידי זכרונות של חדרים שחיינו בהם, של נופים שעברנו בהם, ושל אקלימי הילדות. בסופו של הרומן של מרסל פרוסט, A la recherche du temps perdu (‘חיפוש אחר הזמן האבוד’), שבהשראתו ניתנו שמותיהם של כמה מהציורים כאן, מכיר המספר ב”רעיון זה של הזמן הנתון בגוף, של שנים שעברו אך לא נפרדו מאיתנו”, וב”שלימות העבר הזה, שלא ידעתי כי נשאתי אותו בתוכי.”
אמילי ד’ בילסקי