מרדכי ודיוקנאות אחרים

על התערוכה

רבקה ססובר-פלד – מרדכי ודיוקנאות אחרים
כמו אמניות ויוצרות רבות, שאמנותן שלובה בתפישתן הפמיניסטית, גם עולמה של ססובר-פלד הוא עולם בו הסביבה הביתית והאינטימית נארגת לתוך אמירה אמנותית, רקמה עשירה של נגיעות, צללים ועומק אנושי הבנויים מחומריה של היומיומיות. לאורך כל שנות פעילותה האמנותית, לצד עיסוקיה ביצירת והוראת אמנות, שבה רבקה ססובר-פלד ומציירת את דיוקנותיהם של האנשים הלוקחים חלק בחייה – חבריה, ילדיה, הוריה, תלמידים ותלמידות. במעשה האמנות שלה קובעת ססובר-פלד, כי האמירות המשמעותיות ביותר עבורה הן דווקא האמירות הלכאורה קטנות, תוצאות מגעים בלתי אמצעיים בין אנשים. בתווי הפנים המשתנים תדיר, מצליח מבטה לתפוס את אותו הדבר, את אותה האיכות, הנמצאת מעבר לרגע ולאור המקומי. כך נוצר שיח משולש בין הצופה, הרגע הנתון בתמונה ואמירתה של הציירת על מה שמעבר להם.

על עבודותיה של רבקה ססובר פלד

אֱמֶת הָרְאִי וְהַשָּׁרִים

“עָמֹק בְּתוֹךְ הָרְאִי הוּא חַי –
הֶמְשֵׁךְ פָּנַי, הֶמְשֵׁךְ סְפָרַי,”
כתבה לאה גולדברג על המקום,
שהאני של המילים והמראות זוֹכֶה בו
להמשכיוּת החורגת מגבולותיו,
זוֹכֶה להתאחד סוף כל סוף עם
“אֱמֶת נוֹדַעַת וְאַחֶרֶת,
אֱמֶת הָרְאִי וְהַשָּׁרִים.”

העוברים בתערוכת הדיוקנאות של רבקה ססובר-פלד חולפים על-פני קשרים סמויים ביניהם לבין הזולת: מן הציורים ניבטות הדמויות שהציירת בחרה להעלות על הבד, אולם כל צופה וצופה ימצא בתמונות גם אמירה כלשהי – לרוב אמירה חרישית ורב-משמעית – על עולם הציירת ועל אופי ראייתה, וגם הזמנה אישית, חיישנית אך ברורה: הביטו נא בתוככם בראותכם את מה שמחוץ לכם.

במציאוּת שרבדיה רבים ומורכבים, הדיוקנאות של ססובר-פלד מסמנים אפשרות לציון גבולות הגונים בין האני לאחר, אך בה בעת הם מאפשרים גם אמינוּת ואינטימיוּת, מצרכים נדירים הבאים לטשטש גבולות ולאפשר קרבה, הפוך על הפוך משירו של פֶּדְרוֹ גַרְפִיאָס:

אִם נוֹלַדְנוּ יַחְדָּו,
אֵיךְ אוֹתְךָ מֵעוֹלָם לֹא רָאִיתִי?
הִבַּטְתִּי בְּךָ בָּרְאִי,
אַךְ אֶת עַצְמִי לֹא זִהִיתִי.

בְּלִי הֲפוּגָה עַל אוֹתוֹ הַשְּׁבִיל
וּפְנֵי זָרִים נַעֲמִיד?
מֵעוֹלָם לֹא חָמַקְתִּי מִמְּךָ,
יַחַד חַיִּינוּ תָּמִיד.

דַּעְתִּי הָיְתָה סוֹף-סוֹף נָחָה
וְנַפְשִׁי הָיְתָה שְׂמֵחָה,
לוּ רַק יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת,
שֶׁבִּדְבַר-מָה דָּמִיתִי לְךָ.

חוסר-המנוח בשירו של גַרְפִיאָס חריף יותר ממנעד הרגשות העשיר שבדיוקנאות המצוירים כאן. יחד עם זאת, מתחת לפני-השטח השקטים, המורים בציורים – לפחות במבט ראשון, מבט חטוף ורדוד – על הוויי יומיום רגוע, נינוח ושאנן, מתרקמות מצולות מחשבה ורגש. אף לא אחד מן המצוירים אינו מחצין ולו שמץ של קלוּת-דעת אוורירית, יופי פוחז או חינניוּת ריקה. לשווא תרתי אחרי הפה הפתוח, אחרי השפתיים הפשוקות לנשיקה, אחרי הלשון החומדת את העולם החיצון, אחרי החך התאב ללגום בשקיקה את אוויר החוץ: רק בדיוקן הבחורה הישֵׁנה נפשק הפה קמעה, כמו נקרע בתנומתו מן המציאוּת הממשטרת, מן הכורח לנצור את הפְּנים בכוח, להציב מחסומים לפתיחוּת.

איפוק הפָּנים שאינן מגלות את רזן בבת אחת, אלא מוסיפות לשמר דבר-מה כמוס גם אחרי היחשפן, מטביע על הדיוקנאות של ססובר-פלד את חותם החידתיוּת ומעניק לציירת את תהיות המתבוננים בהם. טפח או טפחיים? אני, אתה או את? להתקרב עוד פסיעה או אולי לסגת קמעה? עד כמה אֶרְאֶה בך את עצמי, ועד כמה אֶרָאֶה בך? השאֵלות רבּות, כמוהן כגבולות, כאפשרויות, וביניהן נפרשת, כבמניפה אנושית, אֱמֶת הראי והשָּׁרים. מבט הציירת במצויריה כן, ישיר ומופנם. סולד מקביעוֹת נחרצות מדי, הוא מותיר מרווח תהייה ואינו נחפז להסיק. כמו הדקדוק הקטן של מִיקְלוֹשׁ רַדְנוֹטִי, הוא מעדיף להגביל כדי לקרב ולא לתחום כדי להרחיק:

אֲנִי לְעַצְמִי – אֲנִי,
אַךְ לְךָ אֲנִי – אַתָּה.
אַתָּה – אֲנִי לְעַצְמְךָ.
שְׁנֵי כֹּחוֹת שׁוֹנִים.

וּבְיַחַד אֲנַחְנוּ אֲנַחְנוּ,
אַךְ רַק אִם אֲנִי מַסְכִּים.

כתב ותרגם: רמי סערי