אורית ליבנה, Forest I, 2023, שמן על קנבס. צילום: עמרי ליבנה
מעט מן האור
אורית ליבנה
סבך היערות של אורית ליבנה, כמו נופי השמים שהיא מציירת, מהדהד ניחוחות של נֵכָר, אולם כהוּת הצבע, שבו היא מכסה את לובן הבד, מושפעת ממעבה יער ירושלים המוכר. ציוריה של ליבנה צומחים מתוך כפילות שורשים, ביוגרפיים ורעיוניים; מפעולות של השחרה לשם חשיפה. תהליך העבודה בסטודיו מתחיל בכיסוי הבד בגוני שחור, כחול או סֶפְּיָה. רק לאחר מכן חושפת האמנית את לובן הבד הראשוני, שכבה אחר שכבה, כמו בחפירה ארכאולוגית. באמצעות מחיקה וספיגה של עודפי צבע השמן, היא מפרידה בין הכתמים הרחבים, מבדילה בין שמים לארץ, מלטשת את עורו המחוספס של הבד ומגלה את אורו הבהיר. מצד אחד מעמעמת האמנית חלק מן הפרטים, השוקעים בציור, ומצד אחר היא מחלצת את החלקים הבהירים, המבצבצים מבין שכבות הצבע. "הצורה היא התוכן, העולה על פני השטח", כתב ויקטור הוגו. בכל רובדי הציור, בעומק כמו על פני השטח, ניכרת משיכתה של ליבנה לאור. האם נקצין אם נאמר כי המשיכה לאור, למעט מן האור, היא המניעה את עבודתה?
בשעת זריחה מוקדמת כמו בעת שקיעת חמה, מתוך מראות של טיול ביער ירושלים כמו מזיכרונות עבר של נוף ילדות, ציוריה של ליבנה הם רשמים, שנספגו תחילה בגוף, ולאחר מכן מתגלים על הדף הלבן. "אוּלַי רַק צִפֳּרֵי־מַסָּע יוֹדְעוֹת / כְּשֶׁהֵן תְּלוּיוֹת בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם / אֶת זֶה הַכְּאֵב שֶׁל שְׁתֵּי הַמּוֹלָדוֹת. // אִתְּכֶם אֲנִי נִשְׁתַּלְתִּי פַּעֲמַיִם, / אִתְּכֶם אֲנִי צָמַחְתִּי, אֳרָנִים, / וְשָׁרָשַׁי בִּשְׁנֵי נוֹפִים שׁוֹנִים." כמו האורן בשירה של לאה גולדברג, הנעקר וניטע מחדש, כך גם הציור של ליבנה הוא שיר לאור, הנגלה מתוך האפלה; סימן שנותר ואינו ניתן למחיקה.
ג'ודית אניס