מגע – צורה

תערוכת אמנים עולים אתיופים

הם באו מארץ מרחק, מעבר להרי כוש. אמירה ישנה שגורה בפיהם ובליבם “הבטן עמוקה מכל העולם”.
מקדם ימים ושנים נאצרים נרבדים בבטן כל העולם רישומיהם של מלחמות ושל עבודות אדמה, של חקיקה באבן ולישה בחומר, של בניית בתים ומקדשים, של יצירת כלים וקישוטים.
ובאים אל תוך בטן-הכל רישומי תלאות עמידתו של שבט עתיק ומופלא ודברי כיסופיו אל ירושלים של מעלה, ונרשמים בה כל המוראות והריגשות שבין אדם לבין עצמו, בין אדם לבין שבטו ומקומו.
עד כאן לשון רבים.
מכאן ולמעלה, והלאה, קשובים אנו מתבוננים אל היחיד, אל יחידים.
אחד אחד ובאין רואה, בענוה, הם מעלים איש איש מתוך בטן-כל-העולם, דברים העולים בלשון היחיד.
איש לעצמו נוגע בחומרים השכיחים והמוכרים היטב של סביבתו: נוגע בחומרים הטמירים החבויים בתוך נפשו לדובב אותם, לתת בהם מבע: לתת בהם צורה בצלמו ובדמותו אשר מבפנים.
באהבה וביראה פותחים אנו את עצמנו לעמוד אל מול האמן היחיד: אל מול הכוח היוצר המביא לעולם צורה חדשה, מילה חדשה.
לראות: העומדים אנו אל מול פלא-צורה-חדשה נולדת מתוך עולם הצורות עתיקות היומין.

אסתי רוזמן, אוצרת ופיצ’י (יורם בן מאיר)

השלשלת החלודה / יוסף יאמאנה בן יצחק

על הצלב מוקעות תולדותי, קבורות תחת שיטפון הבוץ של הזמן,
אני, מחליד באי הסובלים,
שושלתי, ירושת משחקי כדור לרוב.
מי אני? מה אני?
דברו בני עמי מהארץ ההיא, ביתא ישראל,
מדיברי-ימים חרבים, מזהות גנובה,
שימו קץ לשתיקתכם.

ארץ מתק, אם קדמוני,
את הקאתיני, את נדיתיני,
מרמה לשפלה, משפלה לרמה: נודד אני אפןא,
“פלשה”… ואתה דודני לי תבוז, תאשימני,
תרשיעני על שום שאצר בידי,
לפנים, החטא אדם שכילכל את עצמו?
דברו בני עמי מהארץ ההיא, ביתא ישראל.

הה, גרועה מזה גנבת-הדעת שסופה תקוות כזב,
לנשק את אדמת אוריתך, ארץ חלומות ילדותך,
רק למען בשר מבשרי יעפרוני, שארי שהרביתי כל כך, לחפש,
בעל כרחם לבואי יברכוני בנמיכות-רוח עוקצנית ולחה.
הנדחים דוחים אף הם, המושפלים אכן ישפילו,
שואלים הם, “גם אתה יהודי?”, מבקשים זהותי לשסע מבעד ליגע אזני.
יש בהם, מפעמי חמלה, המודים, “אולי מוצאך מעשרת השבטים”,
מדן, מאשר, מגד, מיוסף,
או אולי ממשה, הטבועים או האובדים
מקרקע ים-סוף או מין המדבר.
כל אותן תהיות וקושיות!
השחור עורי יפליאם או אור סנורי אפריקה?
דברו בני עמי מהארץ ההיא, ביתא ישראל.

התעצר אוריתכם כח לגונן עליכם? היוכל מקדשכם לשוב לבנותכם?
היש בידי סגד שלכם לזקוף קומתכם? או שבתותיכם להשיב ששונכם ושלומכם?

היש דיבר בפי מפוחיכם? התרחצו ורחיצתכם תטהרכם?
אלהיכם היה לכופר.
עורי שלשלת מחלידה, דברו עם הארץ ההיא!

עברית, על פי תרגום אנגלי של אפרים יצחק: משה דור

מחבר השיר באמהרית, יוסף יאמאנה בן יצחק, נולד בלאסטה, אניה בוגנה שבאתיופיה.
בעלותו ארצה התגורר בירושלים.