מבקש אור

תערוכתו של אורי שפירא הוא זיקוק מהוקצע של עולם בו הפכים כמו ריאלי ווירטואלי, טבע ותרבות, עובדה ודימוי, מאבדים לחלוטין את הקשרם. על ידי ערבוב מדיומים, טכניקות עבודה וידע הלקוחים מדיסציפלינות הנעות מעולם הכימיה ועד לטכניקות צילום עכשוויות, שפירא מקעקע וודאויות טריוויאליות של זמן, מרחב וייצוג וחותר תחת אפשרות ההבנה של מראית-עין. במבט ראשון, הצופה בעבודה עשוי לראות בה צילום קרי תיעוד של מקום וזמן ממשיים, אך בפועל מה שהוא רואה איננו אלא הדבר כשלעצמו. על אף שאין בעבודה שימושים מניפולטיביים בטכניקות פוטושופ, הרי שהמציאות הנראית מתקיימת בפועל רק בדימוי עצמו ועל אף דמיונה הוויזואלי למדיום הצילומי היא איננה כזו במובנו המקובל. מן העבר השני, מאחורי חד-פעמיותו של הדימוי מסתתר מימד זמן המומר למרחב פיזי שמעולם לא התקיים כפי שהוא מתגלה כאן לעינינו, ממש כאילו סרט וידאו שלם נדחס לכדי פריים אחד. זהו עולם שהוודאות היחידה שאנו יכולים לומר עליו היא כי הוא ויזואלי וככזה הוא מותיר את חותמו עלינו ומזמין את החוויה להיות לנו למצפן ומורה-דרך.