לבנות שחורות | תערוכה בסדרת נדבך 24

בתערוכה "לבנות שחורות" מתבוננת רוזה יגזאו במבנים הפיזיים, הרגשיים והתרבותיים שהקיפו אותה בילדותה ופורעת אותם לחלקיקי זיכרונות ולשברים ארכיטקטוניים. היא בוחנת את אדריכלות ילדותה, את השכונה שממנה ברחה, בניסיון להבין את אופני ההתהוות שלה עצמה ושל הקהילה האתיופית – ביתא ישראל.

שורשי הפרויקט בשיכוני אזור ג' (קריית פיטסבורג) בעיר אשדוד, שכונה המאוכלסת על ידי קהילות שונות בתכלית זו מזו, ובראשן הקהילה החרדית (חסידות גור וחסידי הרב ליבוביץ) והקהילה האתיופית, שיוּשבה במקום בשלהי שנות ה-90 של המאה הקודמת. האמנית, שעלתה לארץ בגיל שנתיים, הגיעה לשכונה עם משפחתה בשנת 1999 הישר ממרכז הקליטה.

התערוכה משלבת ציורים ומיצב פיסולי, המורכב מקוביות חומר בגדלים שונים, המונחות זו על גבי זו וזו לצד זו. יגזאו עובדת עם תערובת בנייה אתיופית מסורתית, המכילה אדמת חרסית שהיא מלקטת באזור חצבה (מקום מגוריה), קש מהרפת המקומית וחול. בסיס הפסלים עשוי מחומרים ממוחזרים ממשק הבית. הציורים מצוירים בפיגמנט, המופק מאותה תערובת מסורתית, ומתארים סצנות מתוך זיכרונות ילדות וחלומות. היא מציירת את אותו דימוי שוב ושוב בתקווה שבכל פעם ילך ויתבהר. גון הדיו, המשתנה מציור לציור, מושפע מן המינרל שאותו היא מוסיפה לפיגמנט.

יגזאו מנסה להעלות באוב את הסיפורים הפרטיים שאבדו בשיכון, שמבנהו כמו מכתיב סיפור היסטורי אחיד ועקבי. בעבודתה היא מבקשת לכתוב את ההיסטוריה הפרטית והקהילתית שלה כהיסטוריה מפורקת, מבלי לכסות על האלימות ומבלי לאחות את השבר. זהו מסע חזותי, ששורשיו נעוצים בביוגרפיה הפרטית, אך ענפיו מאירים סוגיות תרבותיות וחברתיות, הנוגעות למגדר, לגזע ולרב-תרבותיות. העבודות מזמינות התבוננות על החוסן ועל הגמישות של המבנים, המאכלסים את התודעה הפרטית והקולקטיבית.

מיכל בראור