לְעִתִּים כְּאַבְּסְטְרַקְט מִצְטַיֵּר גּוֹרָל

לְעִתִּים כְּאַבְּסְטְרַקְט מִצְטַיֵּר גּוֹרָל[1]

העולם של מיה בלוך גדוש, מורבידי בחלקו, וכמו תלוי על בלימה. הוא נוגע בחשכת הנפש, ובה בעת מהול בהומור שחור דק. הדמויות ביצירתה נדמות להזיות או לשכבות התודעה; עולות כרוחות רפאים, היוצאות לעת ליל לחגוג על בדי הציור.

הבדים גדולים, לעתים מצוירים משני צִדיהם, כאילו חשה האמנית צורך למתוח את הסיפור. לפעמים היא עולה על ציור מוקדם, ושרידי השכבה הקודמת מגיחים ומותכים אל הסיפור החדש.

עבודות גרפיט באפור-שחור מהוות מפתח. נשים חשופות איברים, בעלות מטענים פנימיים, כמו שומרות סוד בחלל הבטן. תנוחותיהן כואבות לפרקים. גופים מתקפלים לתוך גופים ונערמים יחדיו. ייסוריהם ניכרים. זהו מסע מוות, אולי קינה.

הריטואל בעבודות מותיר מקום לספק. בהפוכה (2020) אישה נישאת על גב דמות אחרת, ומסביבן סבך גפיים. הדמות הרפויה מאזכרת את האישה, השרועה על מיטה בסיוט (1781) של הנרי פוסלי (Fuseli). בעבודות אחרות נראות דמויות מרובות, אך הן נותרות כגוש אנונימי דומם. האקספרסיביות טעונה, ועם זאת יש בעבודות ממד של הפשטה לצד אחיזה בריאליזם. על-פי-רוב נעים הציורים בין הזר למוכר, שאותם "חוצבת" בלוך במעשה הציור.

ציורי השמן הצבעוניים חושניים יותר: דיוקנאות ודמויות שיש בהם מידה של אינטימיות ועמה אותה זרות; מכאן-ומעכשיו, או שמא – לא ממש. הדמויות מִשְׂתרעות מלוא איבריהן על הבד, לא פעם נראות כצפות מתוך סביבה מימית. הופעתן הדיפוזית מפיחה בהן חיים, בטרם יצללו אל תהום הנשייה.

בסדרת ציורי ילדים לוכדת בלוך רגעים קטנים. במושב אחורי (2023) ילד שרוע בלֵאות בכיסא, ואחיזת ידו בכדור מעידה על היותו בתרדמת חיים. בתיאטרון (2023) ילדים בוהים בבמה, ואף פעולה שגרתית כלגימת מיץ עוטה ממד מסויט, כשהבעות הפנים מהדהדות אימה או חרדה.

בלוך אינה ממסגרת את הציורים, אלא מותירה אותם חשופים כפני העור: "אפשר לגלגל את הציורים, לשאת את המשא במסע הנפש". ועולה השאלה: מתי הציור 'גמור'?, שכן בלוך מספרת סיפורים מקוטעים, כואבים, מתמשכים.

 דרורית גור אריה

[1] מתוך יונה וולך, "מצטיירת לי תמונה", שירה (תל אביב: סימן קריאה/הקיבוץ המאוחד, 1976).