כהד בתהום

שאול גדיש יוצר בעבודותיו עולם מבוים, המתרגם תהליכים נפשיים-רגשיים המתרחשים בתוכו בעזרת שכבות של דימויים. הוא חוזר ועוסק, כבריטואל רפטטיבי כמעט כדיבוק, בחיפוש משמעות לתחושות עוצמתיות העולות בו, בניסיון להבין את ה”אני” המבוגר לעומת ה”אני” הילד שבו, תוך מאבק פנימי להחשף בפני עצמו ובפני אחרים.
“הוא חשב שהוא עשה פֶּסל, אבל הוא רק הִכה כל הזמן באותו החריץ מתוך עקשנות ואף יותר מזה – מתוך חוסר אונים” כתב קפקא*, וכמו תיאר את התחושה העולה מיצירותיו של גדיש במסע החיפוש שלו – כהד הכלוא בתהום.

הצילום הוא נקודת המוצא לעבודתו. הוא חותך באופן אינטואיטיבי מתוך ה”פריים” תמונות משדות של מציאות בלתי מבוימת, הנבחרות לאחר חיפוש והזדהות.
האובייקטים והאתרים בצילומים משמשים לו כמצע דימויים, המנותקים ממקום ומזמן. באמצעותם הוא מביים סיטואציות של מציאות מורכבת יותר ושוזר בתוכן דמויות מאפיזודות חיים מגוונות, בנופים ובמקומות שונים, לכדי מציאות חדשה הנדמית כסצנה קפואה במהלכו של סרט.

ראשית יצר גדיש תמונות רחוב מבוימות, כאתרי תפאורה מתמשכים מחושבים ומאוזנים, בהם מתקיימים מערכי כוחות בין אור ואפלה ובין דמויות אנונימיות,המשמשות כמטאפורות. לעתים קיים קשר בין הדמויות לבין עצמן, ולעתים דווקא העדר הקשר בין האחת לרעותה מייצר השפעות עוצמתיות, שמחוזקות באמצעות שיח חזותי בין חללים שחורים לבין הבלחות של אור. כך נוצר עולם בו מתקיימים האמת והאשליה כאחד.

בהמשך, כמו ב-ZOOM IN, מתמקד גדיש בדמויות עד שהרקע והסביבה כמעט ונעלמים והדמויות תופסות את מרכז הבמה ודומה כי כמעט ויוצאות מן התמונה. ההתמקדות ההדרגתית בדמויות, תוך התכהות הגוונים והיווצרות קונטרסטים חדים, מניעים את הצופה פנימה והחוצה – בסקרנות ובהימנעות, בהזדהות ובניכור, בחרדה ובאמפטיה, ברגשנות וברתיעה.

עבודותיו של גדיש מזמינות את הצופה להיכנס אל תוך עולם אישי-רגשי, מכונן ועוצמתי. מכלול של מאוויים, רגשות כלואים, פחדים, כאבים, חלומות והזדמנויות, המניעים אותו – במודע ואף שלא במודע.

שאול גדיש, יליד 1968, גר ויוצר בגדרה, למד במגמה לצילום בקאמרה אובסקורה, סיים לימודיו במגמת אמנות וצילום במדרשת בית ברל וכן השתלם אצל האמן אייל בן דב. השתתף במספר תערוכות קבוצתיות וזו לו תערוכת יחיד ראשונה אשר משקפת את יצירתו בשלוש השנים האחרונות.

בת-שבע גרניט

*פרנץ קפקא, “היונה שעל הגג”, הוצאת עם עובד, 2007, תרגום: אילנה המרמן, עמ’ 116