כּוֹפֵר

אני זר, לא גדלתי כאן, אינני יהודי או מוסלמי. לפני כשש שנים אני ומשפחתי היגרנו לישראל מארה”ב. תערוכה זו עוסקת בתקשורת, בעיר אשר לכולם נדמה כי להם זכות השליטה עליה. מטקסס ועד טהרן ירושלים היא עיר בבעלותם של אחרים – לכאורה שייכת להם על הנייר, בכתובים, בחוב של דורות, כירושה פוליטית או בסיסמאות דתיות. בהתאם, בשל קיומם של כל כך הרבה נרטיבים מתחרים, כולם מחוזקים באמונתם השלמה, זוהי עיר חסרת אמונה, עיר של חסרי אמונה.

נקל להרים ידיים בקשר לירושלים. כעיר ומוקד לעלייה לרגל היא סובלת מסינדרום הדלת המסתובבת של היקסמות ונטישה, מעוורת אחדים לאידיאות שבה וכובלת אחרים לפאנאטיות. מספיק להעיף מבט בכל רחוב שהוא בעיר, בכדי להבחין באנשים אשר אבדו בדבקותם. דירות יוקרה מוזמנות בכל רגע בכדי לתמוך בכלכלה שאינה קיימת וכנראה שלא תתקיים לעולם. מלאה בפוליטיקאים מפורסמים, הנושאים טיעונים בזרועותיהם, ירושלים הינה כוכבת של אופרת הסבון של המזרח התיכון.

בפינה בין רחוב בצלאל ורחוב הגידם ניצב בניין ולו אכסדרה הנתמכת בשורת עמודי אבן רבועים. עמודים אלו הפכו ללוח מודעות לכתובות גרפיטי מתחרות ודימויים. לפני שנתיים ראיתי על אחד מהם את הביטוי “אני אוהב מלחמה”. אני חב לאותו כותב את הנושא של לפחות אחד מהציורים המוצגים בתערוכה זו, כיוון שהביטוי נדמה בעיני כביטוי המדויק ביותר לירושלים שראיתי בשנים האחרונות.

חבולה מן הריבוי שלה עצמה, ירושלים הינה עיר הכורעת תחת נטל משמעויותיה. עיר המכריזה מלחמה רוחנית, ארכיטקטונית, דמוגראפית נגד עצמה. עיר הדורשת תגובה. תגובות, טיעונים והוכחות מבוימים הנם לרוב התגובה. היא עיר המצפה מבחינות רבות לצילום כאמצעי המרכזי לייצוגה. צילום הינו מיידי יותר מן הציור, מסוגל לתעד בקלות רבה יותר עבור העיתונות טיעונים רגעיים, הוכחות.

עבודת האמנות נושאת את הפוטנציאל להפוך למתנה למען תקשורת משותפת. במקום צילום, תגובתי הנוכחית היא ליצור ציורים בתוך הקהילה של ירושלים. ציור הינו בעל יכולת לתקשר בעת משבר, פרטי ו/או פוליטי.
אם ימצא בתערוכה זו קול רלוונטי, יהיה זה בין הסתירות לבין המטרות המשותפות המתקיימות ביסוד נימי התקשורת בעיר זו, בין המירכאות של עיר המאוהבת במלחמה, או לפחות שבעת רצון מן הדימויים העכשוויים שלה אותם היא עצמה מייצרת. לכולם יש וריאציה דמיונית על עיר זו, שהיא פנימית ולא סבוכה, אך יחד עם זאת, אנו מבינים שהתקווה אפשרית רק כל עוד אנו ערים, מתמודדים עם המציאות, סבוכים יחדיו. אם ניתן יהיה להסיר את כבדות החיים, למצוא את הקול הפואטי וחסר המשקל, שאינו מתאמץ להתעלות מעל האבל, אני מקווה שיהיה זה כאן, בירושלים חדשה.
מתיו דול