אליה כהן, מראה הצבה בתערוכה. צילום: דניאל חנוך
חתום בנשיקה
אליה כהן
אוצרת: עדי דהן
24 באוגוסט — 26 באוקטובר, 2024
נשיקה נשלחת באוויר מהפה אל היד, ומשם ננשפת הלאה, אל הרוח. כאלה הם הדימויים בתערוכה של אליה כהן: קלי משקל ומושכים כלפי מעלה, מייצרים תנועת ריחוף ותסיסה קלה. בשליחת הנשיקה מסומנת המחווה הגופנית, ללא מגע ממשי של גוף בגוף. ובהקבלה, בפעולה הציורית, ריסוס צבע מותיר סימן, ללא מגע של כלי או של גוף במשטח הציור. האמנית עושה שימוש ב"סממני" גרפיטי, הקורצים לניסיון התרסה של יחידה נטולת כוח אל מול כוחות רבי-עוצמה. זוהי פעולת הגחה מהירה, תביעת נוכחות, תיקוף חפוז של הימצאות, המסתיים בהימלטות. האיכות הרדוקטיבית נובעת מתכונות אלו של אומץ הצמוד לפחד; הפעלת חיכוך מינימלי, המאפשר השארת סימן סינגולרי, והסתלקות.
השמשונית היא מצע הציור העיקרי. יריעותיה, האטומות והעמידות לפגעי מזג האוויר, נפוצות בשדות השיווק והפרסום, ומשמשות גם להסתרת עבודות בניין ולבניית מחסות מאולתרים על ידי דרי רחוב. זהו חומר בעל תפקיד כפול – חזית גלויה ומוצהרת וצד אחורי מסתיר ומכסה.
היחסים שיוצרת כהן בין הסימן למשטח מתוחים. היא מבקשת לקבע תנועה וסימן על גבי המשטח האטום, שהצבע אינו נספג בו, אלא נותר מונח עליו, לא מתחבר ולא נטמע בתוכו. גם הסימנים הם מקטעי דימויים גרפיים, שיווקיים, עירוניים; רשמים שלא נצרבו על הרטינה, אלא נדבקו עליה כך שניתן לגרדם, בדומה לצבע האקרילי על השמשונית. הם מונחים בעדינות, כמחוות גוף הנובעות מן התת-מודע של העין, התופשת בחלקיק שנייה פיסת שמים מעוננים, שלט חנות, מספר בית וקיר מתקלף, ואלו עוברים תהליך דיפוזי והופכים לדימוי אחד על הבד.
התריסים והסורגים נובעים מאותן איכויות, הקשורות במעברים שבין חוץ לפנים, ניצבים כחיץ בין העולם הפנימי לבין עוצמתו הסוחפת של העולם החיצוני. הרשמים הנטבעים בתריס הם שאריות החיכוך בין שני העולמות, ההפרעה: סמלים מסחריים הופכים לסימנים מוזיקליים חזרתיים בעלי משקל. המיצב כולו מוּנע מתוך כוחו המפרק של העולם החיצון, הכנסתו לממד אישי-נפשי והוצאתו מחדש לאוויר העולם כפרטיטורה, המרוססת על גבי האובייקט האמנותי.

חתום בנשיקה, אליה כהן, ללא כותרת, 2024, איירבראש ואקריליק על שמשונית ברזנט. צילום: דוריאן גוטליב  

חתום בנשיקה, אליה כהן, ללא כותרת, 2024, איירבראש ואקריליק על שמשונית ברזנט. צילום: דוריאן גוטליב