תערוכה בסדרת נדבך 1

אילו ביקר קהלת בן דוד בתערוכות הבוגרים השנתיות של בתי הספר לאמנות, כמו ברוב תערוכות האמנים הצעירים בעשור האחרון, היה בודאי מוצא בהן אישור למסקנותיו הנחרצות ביותר: “דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת…מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש” [קהלת]. המסחור והאקדמיזציה של האמנות העכשווית, יחד עם תחושת הקץ הכללית השזורה על התרבות המערבית, הביאו למצב בו אין לך דבר זהיר ושמרן יותר מאשר האמן הצעיר. נדמה כי הציפייה היום למקוריות ולהתרגשות אינה אלא פנטזיה רומנטית אנכרוניסטית.
על רקע אווירת סופיות זו, בולט חיים בן שטרית כמי שמתעקש לשרוד כיישות עצמאית וחיונית. הוא מצייר כמי שמכיר מקרוב את כל הטיעונים נגד ציור היום, אך בכל זאת וכנגד כל הסיכויים, דורש למצוא מרחב ציורי משמעותי. כסטודנט בבצלאל, בן-שטרית התנסה בכל האסטרטגיות “האנטי-אמנותיו” שהמסורת המודרניסטית משופעת בהן: הוא ערך סעודת חומוס כאקט אמנותי, הוא ניתח יצירות אמנות באמצעות קלפי טארוט, וכבר בשנה א’ הוא בנה יחד עם חבריו מכונה לייצור מקרי של ציורים מופשטים “אקספרסיוניסטיים”.
אך הפרובוקציה הגדולה מכולן היתה החלטתו להיות אף-על פי-כן צייר, לגדור את שדה הפעולה שלו בתוך גבולות הבד ושם לבצע פעולות באמצעות מכחול וצבע.

אך מה הם הציורים המוזרים האלו שהוא מצייר? האם הם מיחזור מכני של המופשט ההרואי של שנות הארבעים והחמישים, מעין גרסת קומיקס “נמוכה” לציור הנשגב ה”גבוה”? האם הם תצפיות מקומיות, לבנטיניות ודקורטיביות אל עבר הקאנונים של המודרניזם המערבי? או שמא אלה “ציורי נפש” אותנטיים הנובעים ישירות מחוויה אישית ספונטאנית? בן-שטרית בורח מפני הדגרות דוגמאטיות כמו ממגפה. הוא מעדיף את השוליים הנטושים של האידיאולוגיות על פני חזיתותיהן התקניות והסופניות. הציורים שלו מתקיימים במרווח הזנוח שבין דוקטרינה לדוקטרינה, בהשהיית הזמן שבין מסקנה למסקנה. מתחת לפני הזמן הליניארי “הרשמי” של תולדות האמנות, הוא מוצא מרחב מחייה אלטרנטיבי, עולם תחתון של דימויים, מחתרת מדוכאת של צורות וצבעים הששים לצאת אל האוויר הפתוח, לפגוש שם את עין הצופה ולענג בנדיבות את חושיו.

“כל הדברים יגעים, לא יוכל איש לדבר”, אמר אמנם קהלת, אך באותה נשימה מיהר להשלים “לא תשבע עין לראות ולא תמלא אוזן משמוע”.